פסק-דין בתיק א 108246/99

1. לפניי תביעה על פי פקודת הנזיקין, בה מבקש התובע לחייב את הנתבעת בפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, בשל מעשים ו/או מחדלים של הנתבעת, הקשורים לטענתו להיחשפותו כעובד הנתבעת, לגזים רעילים ולחומרים מסוכנים.

2. הנתבעת מכחישה את הנטען כלפיה ואת הטענה בדבר התרשלותה, כך שראשית יש לעסוק בשאלת האחריות ולאחר מכן במידת הצורך בשאלת גובה הנזק.

א. העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

3. התובע חשמלאי במקצועו, החל לעבוד אצל הנתבעת בשנת 1971 עד לסיום עבודתו בחודש אוגוסט לשנת 1996, לאחר שנתיים של ימי אי כושר (החל מחודש יולי לשנת 1994).

4. התובע הגיש תביעה למל"ל, על מנת שנזקיו הגופניים יוכרו כ"מחלת מקצוע", אולם תביעתו נדחתה. התובע הגיש במקביל תביעה לבית הדין לעבודה אשר טרם הוכרעה.

ב. טענות התובע:

5. התובע טוען כי, עיקר עבודתו הייתה אחזקה שוטפת של עגלות חשמליות ומלגזות וכן אחזקה שוטפת של מצברים אשר נישאו על גבי העגלות. עבודתו עם המצברים כללה לשיטתו: בדיקות המצברים, פתיחתם ובדיקת גובה האלקטרוליטים, הוספת מים מזוקקים, בדיקתם על ידי מכשיר הידרו מטר, הורדת תפסני הכבלים מעליהם, ניקוי מלחי הקורוזיה בעזרת מברשת פלדה /אבן השחזה או מברשת השחזה מסתובבת, החלפת גשרים העשויים עופרת, תיקון גשרים ועוד כפי המפורט בכתב התביעה ובסיכומיו.

6. כמו כן טוען התובע כי, היה עליו לנקות באופן מאסיבי מידי יום את רצפת האולם בו עבד שכן עקב העבודה הצטברו חומרים רעילים וחומצה גופריתנית.

7. התובע טוען כי תנאי עבודתו היו קשים: העבודה התנהלה באולם סגור, מחניק ולא מאוורר ועתיר בגזים רעילים. כתוצאה מכך, טוען התובע כי, נחשף לאדי חומצה גפריתנית וחנקנית וכן לאדי עופרת אוקסיד. עקב כך החל לסבול מתחלואים שונים בהם כאבי ראש, נזלות וגודש אפי, קושי בנשימה, הכול כפי המפורט בכתב התביעה.

8. התובע מפרט בהרחבה בכתב תביעתו בסעיפים 9-10 את סעיפי הרשלנות אותה מייחס הוא לנתבעת.

9. בנוסף, טוען בסיכומיו, כי יש לראותו כ"עובד עופרת" עפ"י תקנה 1 לתקנות הבטיחות בעבודה (גהות תעסוקתית ובריאות העובדים בעופרת) , התשמ"ד 1983, שכן כל עבודתו מלמדת על קשר הדוק בתיקון, חידוש ופירוק של מצברי עופרת וכן לחשיפה לריכוזי עופרת גבוהים מהמותר.

ג. טענות הנתבעת:

10. ראשית, טוענת הנתבעת טענת התיישנות, שכן התובע טוען בסיכומיו לתנאי עבודה קשים החל משנת 1971. הנתבעת טוענת כי הנזק היה גלוי לתובע עוד משנת 1977 ועל כן חלפה תקופת ההתיישנות לגבי נזקים עד לשנת 1989.

11. הנתבעת טוענת כי התובע עבד בכל תקופת עבודתו בתחנת עבודה אחת, באולם בגודל של 160 מ"ר, בעל חלונות עם פתחים של 2.5 מ' ללא דלת, עם מאווררים וונטות, אשר שימש לטעינת מצברים בעיקר בלילה.
12. עיקר טענתה של הנתבעת הנה כי התובע לא הוכיח על ידי ראיות מבוססות שאכן נחשף לחומרים רעילים בריכוזים גבוהים מהמותר ועל כן יש לדחות תביעתו.

13. בנוסף, טוענת הנתבעת כי אין לראות בתובע כ"עובד עופרת" שכן התובע כלל לא עסק בעבודות ייצור, חידוש ופירוק מצברים.

14. הנתבעת טוענת כי לא התרשלה, וברגע שנודע לה על תלונותיו של התובע טרחה וביצעה בדיקות מעבדה לעניין חשיפתו לחומרים רעילים, הודיעה למפקח העבודה על העניין שביצע בדיקה סביבתית במפעל, כאשר כל הבדיקות התגלו כתקינות.

15. הנתבעת אף שלחה את התובע לבדיקה אצל רופאה תעסוקתית מטעמה אשר לא מצאה אישוש לטענות התובע.

16. הנתבעת טוענת כי סיפקה את אמצעי המיגון המתאימים בהם: מלתחות, בגדי עבודה ונעליים.