פסק-דין בתיק א 107315/01

מבוא

1.         התובע, דמרי יצחק (להלן: "התובע"), יליד 1979, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 6.8.99 (להלן: "התאונה").

בעת ארוע התאונה, היה התובע, חייל בחופשה.

הנתבעים לא כפרו בחבותם לפצות את התובע,  בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: "החוק"), והמחלוקת הינה, בשאלת גובה הנזק בלבד.

מהות הפגיעה והנכות

2.         ממקום התאונה, פונה התובע לבית החולים "אסף הרופא", שם אובחן כסובל מחבלה בצוואר, בכתף ימין ומחתכים ופצעי שיפשוף, במרפק ימין  ובברך ימין. לאחר בדיקה, חיטוי ותפירת הפצעים, שוחרר התובע לביתו.  לאחר שחש ברע, שב התובע לבית החולים ואושפז במתקן אשפוז, בחר"פ, עד ליום 30.9.99.

בשל כוויצה כיפופית, בברך ימין, הועבר התובע לשיקום בבית חולים איכילוב, שם הומלץ על ביצוע ארטרוסקופיה, אך התובע התנגד לביצוע הבדיקה. בנוסף התלונן התובע, במהלך אשפוזו, על טינטון ובעיות נפשיות. סופו של יום, ולאחר שנבדק על ידי קצין בריאות הנפש, שוחרר התובע מהשירות הצבאי, שחרור מוקדם. 

3.         מטעם בית המשפט, מונו מומחים בתחומי האורטופדיה, א.א.ג., כירורוגיה פלסטית ופסיכיאטריה.

4.         ד"ר חנן טאובר, המומחה בתחום האורטופדי, מצא מגבלת תנועה בברך ימין, חוסר ישור סופי של 10 מעלות ומגבלת כיפוף, מעבר ל-90 מעלות.  נוכח מהות הפגיעה ובדיקות ההדמיה, ציין ד"ר טאובר כי יתכן ומדובר בתסמונת כאב מסוג REGIONAL PAIN SYNDROME והעריך את נכותו של התובע, בשיעור של 10%, לפי סעיף 48 (2)ו 2לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות").

בתשובות לשאלות הבהרה, השיב ד"ר טאובר כי אין וודאות שיתפתחו שינויים ניווניים אם כי אינו יכול לשלול אפשרות זו "היות ותוך 20 שנה הארתריטיס הניוונית עלולה להתפתח במקרה זה. באשר לנכות התפקודית והרפואית הצפויה, גם בעוד 20 שנה היא לא תעלה באופן משמעותי, אם כי יתכן כי היא תעלה ב-5%...".

5.         ד"ר טאובר, לא נחקר על חוות דעתו ואין בידי לקבל את טענת התובע כי מצבו החמיר, מאז מועד בדיקתו על ידי ד"ר טאובר שכן ד"ר טאובר, התייחס בתשובותיו לשאלות הבהרה, לשינויים ניווניים שמעבר לכך שאין כל וודאות שיתפתחו, הרי אם יהיו כאלה, מדובר בהחמרה אפשרית  בתוך 20 שנה ולא בטווח העתיד הקרוב.

זאת ועוד, יש לציין כי תלונותיו של התובע, בדבר כאבי גב תחתון (סעיף 5(ב) לתצהיר, ת/2), אינן מוצאות כל אחיזה בחוות דעתו של ד"ר טאובר ויוזכר כי לא נקבעה כל נכות, בגין פגיעה בגב.

בנסיבות אלה, ראיתי לאמץ את חוות דעתו של ד"ר טאובר ולקבוע כי נכותו האורטופדית של התובע, הינה בשיעור 10%.

6.         ד"ר יוסף חייק, המומחה  בתחום הכירורגיה הפלסטית,  ציין כי לאחר החלמת הפצעים, נותרו מספר צלקות מכערות, באזור הברך ומרפק ימין, אשר מיקומן האנטומי, אינו מאפשר תיקון כירורגי שיביא לשינוי משמעותי. לפיכך, העריך ד"ר חייק את הנכות בגין הצלקות, בשיעור של 10%. ד"ר חייק ציין כי הצלקות במרפק ובברך, אינן מקובעות לרקמות שמתחתן ואינן גורמות להגבלה בתנועות המפרק ולפיכך, כפי שציין גם ד"ר טאובר, בתשובות לשאלות הבהרה, אין מדובר בנכות תפקודית.

7.         ד"ר מיכאל וולף, המומחה בתחום א.א.ג., ציין כי על פי התעוד הרפואי,  התובע החל לסבול מטינטוס וקולות כמו "חריקת בלמים", כשבועיים לאחר התאונה. ד"ר וולף ציין כי בבדיקת השמיעה, לא נמצאה "עקומת שמיעה אופיינית", המעידה על ליקוי בתפקוד האוזן וכי דפוס התלונות, אינו מתאים למקרים של חבלה באוזן. ד"ר וולף הוסיף וקבע כי התובע לוקה בטינטוס שמקורו אינו במחלת האוזן הפנימית וכי "לאור הקורות הרפואיים, יתכן כי ההפרעה הזו תכלל ותקבע על פי לקויות בתחומי מחלות העצבים / בריאות הנפש, אם תמצאנה".

8.         ד"ר ברכה גאוני, אשר מונתה כמומחית בתחום הפסיכיאטריה,  העריכה בחוות דעתה  את נכותו הנפשית של התובע, בשיעור של 15%, בגין תסמונת פוסט טראומטית לרבות טינטוס ממקור נפשי.

במסגרת תשובות לשאלות הבהרה, השיבה ד"ר גאוני כי בגין הטינטוס, קבעה 5% נכות. כן אישרה ד"ר גאוני כי ממצאי הבדיקה, מתאימים למצב בו "קיימים סימנים קליניים מובהקים וברורים שאין בהם הפסקות המגבילים את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה באופן ניכר". לאור תשובתה זו של ד"ר גאוני, נטען על ידי התובע כי נכותו הנפשית, הינה בשיעור של 30%, בהתאם לסעיף 34 ד' לתקנות.

9.         בחקירתה הנגדית, הבהירה ד"ר גאוני כי הערכת הנכות, מבוססת על הערכת עוצמת הבעיה וכי במקרה זה, לא הייתה משתמשת, בסעיף 34 ד' לתקנות, הקובע דרגת נכות של 30%.

כשנשאלה לגבי בעיית הטנטון, השיבה: "זו היתה התלונה העיקרית שהתובע התלונן בפני, הטנטון ואין ספק שמי שסובל כל הזמן מטנטון, יש לזה השפעה על הנפש. אני התייחסתי להשפעת הטנטון על הנפש....זו תלונה סובייקטיבית אין לה שום עדות אובייקטיבית. פה לא היה ממצא באוזן, כלומר היא תלונה סובייקטיבית. אבל מכיוון שזו היתה תלונה מספר 1, אז האמנתי לו" .