פסק-דין בתיק א 1068/02

המחלוקת

1.         הנתבעים (אחים) היו בעליהן של שלוש חלקות קרקע, המצויות ברחוב פאולוס השישי שבנצרת. בשנת 1995 הם חברו לחברה "י. פלג ובניו בע"מ" (להלן - 'פלג') לשם הקמת בית מלון על חלק מן המקרקעין הללו. במסגרת זו רכשה פלג מהנתבעים מחצית מזכויותיהם במקרקעין.

2.         עד מהרה הגיעו פלג והנתבעים לכך, כי לא יוכלו לקדם את המיזם, בלא שישתפו בו גורם נוסף, שיסייע, בין היתר, במימון ובייעוץ. כך נכנסה לתמונה התובעת. שלושת היזמים (הנתבעים יחדיו, פלג והתובעת) הקימו חברה בשם מלונות נצרת החדשים 2000 (1997) בע"מ (להלן - 'החברה'), ובאמצעותה ביקשו להקים את המיזם. שלושת הגורמים השותפים אחזו בהון מניותיה של החברה בחלקים שווים. ביום 14.4.1998 נחתמו ביניהם הסכמים אחדים, שהגדירו את היחסים ביניהם בהקמת הפרויקט, ובכלל זה מכרו פלג והנתבעים חלק מזכויותיהם במקרקעין לתובעת, כך שבסופו של יום היה כל אחד משלושת השותפים בעלים של שליש מן הזכויות בקרקע. את זכויות הבניה העבירו השותפים לחברה, ללא תמורה, על מנת שתבנה על הקרקע את בית המלון.

3.         ביום 7.4.2002 הגישה התובעת את תביעתה הנוכחית נגד הנתבעים, ובה היא טענה, כי לקראת סוף שנת 1999 נזקקה החברה לכספים לשם פעילותה, בסך כולל של 3.3 מיליון דולר. כל אחד משלושת השותפים נדרש ליתן שליש מהסכום לחברה, כהלוואת בעלים. הואיל וברשות הנתבעים לא עמד הסכום הנדרש, הוסכם בינם לבין התובעת, בחוזה שנחתם ביום 21.12.1999, כי האחרונה תלווה להם סך 550,000 דולר (את המחצית האחרת הם לוו מפלג, וכך עמדו לרשותם 1.1 מיליון דולר, אותם הם הלוו לחברה). הם התחייבו להחזיר את חובם תוך שנתיים (עד יום 21.12.2001), ובתוספת ריבית ליבור ועוד 1.15%.

4.         עובר לחתימה על הסכם ההלוואה נתגלעה מחלוקת בין פלג לבין הנתבעים, שהועברה להכרעה בבוררות, שנתקיימה בפני כב' השופט (בדימוס) שלום ברנר. עוד הבוררות מתנהלת הגישה התובעת את תביעתה שלפנינו, ובה היא דרשה את החזר ההלוואה מן הנתבעים, שכן השנתיים שנקבעו לשם החזר ההלוואה תמו, וההלוואה לא הוחזרה.

5.         תביעת התובעת הוגשה בסדר דין מקוצר, והנתבעים ביקשו רשות להתגונן מפניה. בבקשתם (שנתמכה בתצהירו של הנתבע 1, ולהלן אכנה אותו 'הנתבע') טענו הנתבעים לקנוניה שנרקמה בין פלג לבין התובעת, שנועדה לנשל את הנתבעים מהונם. פלג דרשה מהם לשלם מאות אלפי דולר כ'דמי תיווך' למי שכיהנו כבכירים אצל התובעת, ובתמורה עשתה התובעת יד אחת עם פלג, על מנת להוציא מן החברה כספים שלא כדין, ולנשל את הנתבעים מזכויותיהם. כך ארע, שבמקום להעביר לידיהם סך 575,000 דולר שהיה על התובעת לשלם להם בתמורה לרכישת חלק מהזכויות בקרקע מידיהם, היא (התובעת) העבירה את הסכום לידי פלג.

            משום כל אלה, והפרות אחרות שנפרסו בתצהירו של הנתבע, טענו הנתבעים לנזקים כבדים ולחסרון כיס שהסבה להם התנהגותה של התובעת, ואותם הם ביקשו לקזז מהמגיע לה על פי הסכם ההלוואה. הם הוסיפו והבטיחו, כי לעת שתינתן להם רשות להתגונן הם יגישו תביעה שכנגד. לצד טענת הקיזוז הם הוסיפו וטענו, כי חשבון הריבית שנעשה בכתב התביעה הינו שגוי.

6.         בהחלטתי מיום 4.2.2003 נתתי לנתבעים רשות להתגונן. אף על פי כן, תביעה שכנגד הם לא הגישו. לאחר הדברים הללו החלו בעלי הדין בהליכי גילוי מסמכים, עיון בהם וכד'. אלא שבתחילת שנת 2005 הודיעו הנתבעים על החלפת עורכי הדין שלהם, ואלה האחרונים ביקשו לפתוח מחדש את ההליכים המקדמיים, ובכלל זה הפנו שאלון לתובעת, אף שזו כבר השיבה בעבר על שאלון, שהפנו לה עורכי הדין הקודמים של הנתבעים. על מנת שלא לפגוע בהגנתם של הנתבעים נעניתי לבקשתם והוריתי לתובעת להשיב על השאלון.

7.         הזמן המשיך ונקף, כאשר בעלי הדין ממשיכים ומתפלמסים ביחס להליכים המקדמיים, עד כי ביום 2.3.2006 הפתיעו הנתבעים בהגישם בקשה לתיקון כתב הגנתם. הם טענו בבקשתם, כי בעת האחרונה נחשפו בפניהם עובדות, המעמידות להם הגנה טובה מפני תביעת התובעת. חרף השתלשלות העניינים עד אותה עת, זו שאת תמציתה פרשתי למעלה, התרתי את תיקון כתב ההגנה (למעשה על ידי הגשת כתב הגנה, שעד אז לא היה, כי אם בצורת התצהיר, שתמך בבקשת הרשות להתגונן), על מנת שלא תיפגע זכותם של הנתבעים להתגונן.

8.         בכתב הגנתם המתוקן העמידו עתה הנתבעים שני ראשי טענות, שנוספו לטענותיהם בדבר קיזוז הכספים שלא קיבלו ממכירת הקרקע:

בראש האחד של הטענות ביקשו הנתבעים לשכנע, כי התובעת כלל לא קיימה את התחייבותה לפי הסכם ההלוואה ולא שילמה את כספי ההלואה, שכן הכספים הועברו לידי החברה, ובספריה נרשמה ההעברה כהלוואת בעלים של התובעת, ולא שלהם.

בראש האחר של טענותיהם ביקשו הנתבעים לשכנע בפגמים שנפלו בכריתת הסכם  ההלוואה. לטענתם - התובעת הפתיעה אותם בדרישתה להשקעת בעלים בסך של 3.3 מיליון דולר, שעמדה בניגוד למצגים שהוצגו בפניהם בעת שנכרתו הסכמי 1998. הם התנגדו לדרישתה, בין היתר כיוון שטרם הועברו להם כספי התמורה עבור רכישת הקרקע, ומכיוון שהם נזקקו לזמן נוסף על מנת לגייס את הכספים. הם ביקשו לדעת מדוע הם נדרשים להגדיל את השקעתם בחברה, לאחר שבעבר הובטח להם, כי לא יצטרכו להוסיף ולהשקיע עוד בחברה. התובעת מסרה להם, כי החברה זקוקה נואשות להזרמת הכספים באופן מיידי, שאם לא כן יקרוס הפרויקט. היא איימה עליהם, כי אם לא ייענו לבקשתה כי אז תפעיל נגדם סנקציות למיניהן, כגון על ידי כך שתזרים בעצמה את הכספים הדרושים לחברה, ותממש בטוחות שלהם. הנתבעים דרשו לקיים דיון מסודר במוסדות החברה בטרם תתקבל החלטה על הגדלת ההשקעה, אלא שהתובעת סרבה לדרישתם. נוסף על כך היא הטעתה אותם לחשוב, כי הגדלת השקעת הבעלים אינה צריכה החלטה מיוחדת של מוסדות החברה, והכל על מנת להפיל את רוחם, כדי לומר להם, כי גם אם יתנגדו - ההחלטה תתקבל ממילא. בלית ברירה הסכימו הנתבעים לחתום על הסכם ההלוואה.

בדיעבד נסתבר להם, סמוך לפני הגשת בקשתם לתיקון כתב התביעה (2006), כי לא היה כל צורך בהזרמת הכספים בסכומים שהתובעת דרשה מהם להזרים. הם גם הבינו עתה, משמע בדיעבד, כי החלטה כגון זו צריכה להתקבל כהחלטה מיוחדת של מוסדות החברה.

9.         אלו הן הטענות שבכתב ההגנה המתוקן, ולהן נוספו טענות הנוגעות לניהול כושל של החברה לאחר שנבנה המלון, שהביאו להעמסת יתר של הוצאות, והנה לך נזק נוסף שגרמה התובעת לנתבעים. משום כל טענותיהם הרבות שבכתב ההגנה ביקשו הנתבעים לקזז מן המגיע לתובעת, אם מגיע לה, מעל 2 מיליון דולר (!!).

ואף על פי כן לא הגישו, כאמור, הנתבעים כתב תביעה שכנגד, אף שסכום התביעה של התובעת נפל עשרת מונים מן הסכומים, שלטענת הנתבעים מגיעים להם מהתובעת. הם הסתפקו, משום מה, בטענה לקיזוז הסכומים מן המגיע לתובעת על פי הסכם ההלוואה.

10.        לאחר שהוגש כתב ההגנה המתוקן נתנו הצדדים תצהירי עדות ראשית, ואחר כך נשמעו ראיות הצדדים. מטעם התובעת העיד מר אלי נפוסי. משני הנתבעים העיד רק הנתבע (מס' 1). הנתבעים הודיעו, כי הנתבע 2 איננו כשיר להעיד, בשל דמנציה ממנה הוא סובל, ובעטיה התמנה לו אפוטרופוס. נוסף על כך הניחו הנתבעים על שולחני שתי חוות דעת של מומחים (רואה חשבון ומהנדס). משנשלמה שמיעת הראיות ביקשו הצדדים ארכות אינספור להגשת סיכומי טענותיהם.

11.        הקדמתי ופרשתי, בהרחבה יוצאת דופן, את השתלשלות העניינים עד כה, על מנת להצביע על התנהלות הנתבעים במשפט, התנהלות העשויה להשליך הן על פסיקת ההוצאות והן על מהימנות גירסת ההגנה, שהשתנתה במהלך ניהול המשפט באורח קיצוני. עמדת ההגנה לא כללה, מלכתחילה, ולו טענה אחת המכוונת לפגמים שנפלו בכריתת הסכם ההלוואה, והנה משהתחלפו עורכי הדין נתבקש שינוי כתב ההגנה, על מנת לכלול טענות, המבקשות לקעקע את כשרות ההסכם בשל פגמים בכריתה, ולהוסיף לו טענות, שבעיקרן נשענות על מסכת עובדות, שנהיר שהיתה, רובה ככולה, ידועה לנתבעים גם קודם לכן. ואמנם נכון הוא, כי נתתי בידיהם לתקן את כתב ההגנה. אלא שהשאלה הדיונית לחוד, והשאלה הראייתית (המחייבת אותם ליתן הסבר לכבישת הגירסה) לחוד.

העובדות

12.        מתוך מסכת הראיה שהונחה לפניי הצטיירה תמונה שונה לחלוטין מכפי שביקשו הנתבעים לצייר, וזו תמציתה:

בשלהי שנת 1999 נקלעה החברה לקשיים, ונולד הצורך להזרים לה כספים, על מנת להשלים את הפרויקט. היוזמה לא באה מהתובעת דווקא. אינני משוכנע, מאידך, כי היא באה דווקא מצידם של הנתבעים ופלג, כפי שטוענת התובעת. מכל מקום, שלושת השותפים ראו, כולם יחד, את הצורך שבהזרמת הכספים, על מנת להשלים את הפרויקט.