פסק-דין בתיק א 10674/07

רקע ועובדות

בפני תביעה כספית בסך 2,874.91 ש"ח, אשר הוגשה על ידי התובעת, חברת אל על, אשר בתקופה הרלוונטית, הייתה המעבידה של גב' הנפגעת, (להלן: " הנפגעת"), כנגד נתבעת 1 (להלן: "הפניקס"), אשר בתקופה הרלוונטית ביטחה בביטוח חובה רכב מ.ר. 9222609 ובו אירעה תאונת דרכים ונתבעת 2 (להלן : "אבנר"), ביטחה את הרכב בביטוח חובה. הנתבעות הנפיקו פוליסת ביטוח חובה לרכב.

ביום 4.8.00 בסמוך לשעה 00:15 נסעה הנפגעת ממקום עבודתה לביתה, במהלך נסיעתה אירעה תאונת דרכים, בה נפגעה הנפגעת, נגרמו לה נזקי גוף והיא טופלה בבית חולים איכילוב. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: "מל"ל") וכתוצאה מהתאונה, איבדה הנפגעת את כושר עבודתה למשך 5 ימים.

טענות התובעת

לטענת התובעת, כמעביד הינה מעסיק בהתאם לתקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח בפני פגיעה בעבודה) תשכ"ד 1954, בכל הנוגע לתשלום לעובדיה, בגין היעדרותם עקב פגיעה בעבודה. לטענתה, היא המשיכה לשלם לנפגעת את משכורתה והתנאים הסוציאליים בעת היעדרותה מהעבודה וכמיטיבה כלפי הנתבעת מוגשת תביעה זו, כנגד הנתבעות אשר ביטחו את הרכב בביטוח חובה וחייבות בנזקי הגוף אשר נגרמו לנפגעת.

לגרסת התובעת, הנתבעות הכירו באחריותן לשיפוי ופיצו את הנפגעת, בגין נזקי הגוף שאירעו לה והתובעת, כמיטיבה, רשאית להיפרע מן המבטח, היות והנפגעת, אשר קיבלה את שכר עבודתה, מנועה לתבוע מהמבטח את הסכומים שכבר שולמו לה.

לגרסת התובעת, מיד שנודע לה על יכולתה להיפרע מהמבטח, פעלה לקבלת הסכומים ששולמו לנפגעת. לטענתה, היא זכאית להטבת נזקיה, מכוח חוק לתיקון הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד 1964 (להלן: " חוק ההטבה").

טענת הנתבעות

יש לדחות את התביעה בטענת התיישנות/שיהוי, היעדר עילה והיעדר יריבות.

לטענתן, ביום 9.3.03 נחתם בין הנפגעת לנתבעות הסכם פשרה, במסגרתו העמידה הנפגעת את תביעותיה על סך 5,500 ש"ח כולל הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד ומעבר לתקבולי הביטוח הלאומי.

בהתאם ללשון הסכם הפשרה, ויתרה הנפגעת על כל דרישות נוספות בגין התאונה וכתוצאה ממנה והתחייבה לשפותן בגין כל תביעה שתוגש נגדן. בנוסף, שיפו הנתבעות את המל"ל בסך 8,669 ש"ח ובכך שילמו לנפגעת את מלוא נזקיה, כולל שיפוי המל"ל.

הטיפול בתיק הסתיים בחודש מרץ 2003, ועקב השיהוי הרב אין ביכולתן של הנתבעות לשחזר את אופן חישוב הפיצוי.

עוד טוענות הנתבעות, כי גם אם תחויבנה בתביעה זו,  על הנפגעת לשפותן בהתאם להסכם הפשרה.

עסקינן בתשלומי חובה החלים על המעביד בהתאם לחוק המוסד לביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה 1995, (להלן: ה="החוק"), לרבות סעיף 328 ובו מנגנון מיוחד, המהווה דין מיוחד לעניין החזר התשלומים אשר שולמו על ידי המל"ל.

 דין התביעה להידחות, כיוון שהתביעה הוגשה על פי חוק ההטבה ובהעדר עילה על פי חוק זה.

הנתבעות טוענות כי מדובר בזכות תחלוף, מאחר והתובעת באה בנעליה של הנפגעת ושטר הוויתור מצידה, מהווה מיצוי העילה. בנוסף מטבעה, זכות תחלוף אינה יכולה לעלות על זו של הניזוק. לטענתן, אין התובעת יכולה לתבוע השבה בגין שכר הגבוה משילוש השכר הממוצע במשק ועליה לנכות מסכום התביעה, את סכום המס, כדי התקרה הקבועה בחוק ואת הרכיבים שאינם ברי השבה, כגון הפרשות לביטוח לאומי, מס הכנסה וכו'.

בנוסף,  אין לשלם לנפגעת דמי פגיעה בגין שני הימים הראשונים ומגיעה לתובעת השבה רק עבור 3 ימים.

לטענת הנתבעות, התובעת לא הוכיחה כלל את קיום ההטבה ולא צירפה תלושי משכורת.

דיון

טענת השיהוי

כדי לעמוד בטענת השיהוי, על הטוען לעמוד בשלושה תנאים מצטברים. להראות שבנסיבות העניין התובע זנח את תביעתו, שבמשך הזמן, שינה הנתבע את מצבו לרעה ושהשיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע. (ע"א 6805/99 תלמוד תורה נגד הוועדה המקומית פ"ד נ"ז(5) 433).

הנתבעות לא עמדו באף אחת מדרישות אלה ולטענת התובעת, מרגע שידעה כי עומדת לה הזכות לתביעה זו, פעלה כנדרש.

דין טענת השיהוי להידחות.

היעדרות הנפגעת מהעבודה

לטענת הנתבעות אין ראייה אודות היעדרותה של הנפגעת מהעבודה. לטענת התובעת, לגבי מעביד קיימת חזקת סבירות ל"משכורת" ו/או "שכר עבודה" ששילמה, בהתאם סעיף 5 לחוק ההטבה, המעבירה את נטל הראיה להפרכת סבירות שכר העבודה אל הנתבעות. לגרסת התובעת, היא זכאית להשבת "עלויות המעביד".

הנתבעות לא חלקו על עצם אירוע התאונה ועל חובתן לפצות את הנפגעת ויתרה מכך, אחת מטענות ההגנה של הנתבעות, בסעיף 8 לבקשת הרשות להתגונן הינה, שהנפגעת פוצתה בגין האירוע והפיצוי מיועד לסילוקה כלל תביעותיה, לרבות תביעת המיטיבים והמל"ל. כאן המקום להתגונן כי בהסכמת התובעת, ניתנה רשות להתגונן והתצהיר הפך לכתב ההגנה.