פסק-דין בתיק א 106602/00

1.    חיים שלומוביץ, הנתבע, פתח חשבון בבנק התובע (להלן: " הבנק") ביוני 1993. ב-20.1.97, למעלה משלוש שנים לאחר פתיחת החשבון, ערבה נורית שלומוביץ, אז רעייתו של הנתבע,  להתחייבויותיו כלפי הבנק.

בתחילת אוגוסט 1999 הודיע הבנק לנתבע על ביטול מסגרת האשראי בחשבונו - סכום המסגרת עמד אז על 100,000 ש"ח - ודרש מהנתבע לכסות את החוב בחשבון בסך של 211,329 ש"ח. בסוף אותו חודש נדרש הנתבע שנית לפרוע את החוב בחשבון  וכן חוב פיגורים בהלוואות, תוך שהבנק מתרה בו שאם החוב לא ישולם במועד יועמדו גם סכומי ההלוואות לפירעון מידי. הפעם נשלחה דרישה דומה גם לנתבעת כמי שערבה לחוב. דרישות בנוסח דומה שוגרו לנתבעים גם בנובמבר אותה שנה.

תביעה זו הוגשה באוקטובר 2000. לטענת הבנק עובר להגשת התביעה עמד חובו של הנתבע לבנק על סכום של 324,426 ש"ח.

2.    ואלה הן טענות הנתבע:

הבנק לא הוכיח את יתרת החוב הנטענת - הבנק גבה מהביטחונות שעמדו לרשותו סכומים שאף עולים על סכום החוב ומותירים בידי הנתבע יתרת זכות של כ-50,000 ש"ח;

הבנק הסכים להגדיל את מסגרות האשראי רק כנגד העברת חלק מהכספים לחיסכון. בכך עבר על איסור ההתניה של שירות בשירות לפי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, וגרם לנתבע נזק בסכום של כ-16,000 ש"ח;

ביטול מסגרת האשראי ועצירת האשראי לא היו מוצדקים והסבו לנתבע נזק רב;

לנוכח הימשכות ההליכים אין לחייב את הנתבע בריבית הבנקאית הרגילה בגין התקופה שממועד הגשת התביעה, כי אם בריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה  התשכ"א-1961.

אשר לנתבעת - היא אומנם חתמה על " ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום לאבטחת כל חוב", אך ממצגי הבנק הבינה, לטענתה, שערבותה " לא תעבור את הסכום של 100,000 ש"ח וכי גם לסכום זה קיימים בטחונות טובים" (סעיף 17 לתצהירה). אי לכך, היא ערבה, אם בכלל, לסכום של 100,000 ש"ח בלבד.

אתייחס לטענות הללו כסדרן.

3.    החוב לבנק.

הנתבע העלה אומנם במסגרת הבקשה לרשות להגן, טענות שונות ביחס לסכומי הריבית שבהם חויב חשבונו, אך הוא אינו חוזר לטענות הללו בסיכומיו כאן. כבר במהלך שמיעת ההוכחות אישר שאין לו עוד טענות בקשר לשיעורי הריבית ורכיביה, הן בחשבון החח"ד והן בחשבון ההלוואות (פרוטוקול מ-7.7.2005 עמ' 22). נותרו אפוא תחת "הכותרת" הזו  טענות הנתבע ביחס לגובה החוב שלדעתו " לא הוכח מעולם" (סעיף 51 לסיכומיו).

בתצהירו כאן אומר הנתבע שהבנק גבה על חשבון החוב לפי חישוביו, לכל הפחות סכום של 363,393 ש"ח, ואם מצרפים לסכום הזה 16,832 ש"ח - נזקיו בגין תכניות החיסכון שנאלץ לפתוח - הרי עומד לזכותו סכום של כ-55,799 ש"ח למועד תצהירו בהליך כאן, משום שהבנק, יש להניח, ממשיך בפעולות הגבייה.

על זה משיב הבנק באמצעות העד יחזקאל בר זאב, ראש צוות במחלקה לטיפול משפטי בהנהלת הבנק, כי הטענה הזו יסודה בטעות בשל כל אלה:

הנתבע אינו מבחין בין סכומים שהבנק גבה קודם להגשת התביעה, לסכומים שגבה לאחר מכן; הנתבע מתעלם מהעובדה שעם ביטול מסגרת האשראי החוב בחשבון נושא ריבית בשיעור מרבי; הנתבע מתעלם מהעובדה שהגבייה באמצעות הליכי הוצאה לפועל  יקרה.

בר זאב ערך טבלא ובה פירוט הנתונים ביחס לתקבולי הבנק מפעולות הגבייה שנקט בהן  למימוש הביטחונות שעמדו לרשותו, טרם הגשת התביעה ולאחר מכן ועד לאוגוסט 2004, וכן את הנתונים ביחס לסכומי ההוצאות שנפסקו לטובת הבנק במסגרת ההליכים האלה.

ואכן, מסיכומי הנתבע עולה שהוא אינו תוקף את סכום החוב הנטען למועד הגשת התביעה - סכום זה מורכב מיתרת חובה בחשבון העו"ש בסך של 147,812 ש"ח, ומחוב בגין 3 הלוואות צמודות מדד שיתרתן הבלתי מסולקת הסתכמה ב- 176,614 ש"ח - אלא כופר בנכונות יתרת החוב המעודכנת לשלוש שנים לאחר מכן, כפי שהצהיר עליה מנהל הסניף מר אלי פרלמוטר.

לתצהירו של מר פרלמוטר מצורף כנספח 27 תדפיס "חבויות לקוח" לפיו יתרת החוב של הנתבע ל-22.9.2003 עמדה על סכום כולל של 351,320 ש"ח לפי הפירוט הבא: 110,214 ש"ח בחשבון החח"ד; 238,272 ש"ח בגין ההלוואות.

ההשגות של הנתבע ביחס לנכונות הנתונים הללו נסמכות על שני אלה: