פסק-דין בתיק א 10603/07

לפני תביעה לתשלום 42,689 ש"ח בגין יתרת הלוואה שלקחה הנתבעת, ק. א. , מהתובע, בנק הפועלים בע"מ.

בדיון שנערך ביום 18.12.07 הוריתי, לפי בקשת הנתבעת, על העברת הפיקדונות שהופקדו על ידי הנתבעת בתיק דנן ובתיק ההוצאה לפועל (בסכום כולל של 18,500 ש"ח), לידי התובע, וזאת על חשבון החוב נשוא התביעה.

בהמלצת בית המשפט, הצדדים הגיעו להסדר שלפיו סכום התביעה (בניכוי הפיקדונות שהועברו לבנק, ככל שהועברו) ובצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד, ככל שייפסקו, ייפרסו לפי התשלומים המקוריים שבלוח הסילוקין ולפי החזר חודשי של 1,400 ש"ח לחודש, בריבית שנתית לפי הסכם הלוואה, שהוא ריבית פריים + 5%. אני נותן תוקף של פסק דין להסדר זה.

בכל הנוגע להוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, כל צד הגיש בעניין זה טיעון קצר בכתב. הנתבעת טוענת כי אין לפסוק כנגדה הוצאות משפט ולחילופין, כי יש לעשות כן על דרך הרחמים. התביעה הוגשה בניגוד לארכה שניתנה לנתבעת על ידי מנהל הסניף להשלמת תשלומי ההלוואה שלא שולמו על ידה. הנתבעת הנה אם חד הורית עם תינוק ואינה מקבלת מזונות מאבי התינוק.

הבנק מלין קשות על התנהגות הנתבעת למן משלוח מכתבי הדרישה ועד היום. לפי הטענה, הנתבעת לא השיבה לפניות הבנק, התחמקה מלהתגונן בפני התביעה במועד ולא הסכימה לשלם הוצאות משפט בשום שלב, תוך דרישה לתשלום הקרן בלבד. הבנק ממשיך וטוען כי הנתבעת פיגרה בארבעה תשלומים ולא רק בשניים וכי כל תשלום עמד על 1,400 ש"ח ולא 700 ש"ח, כנטען על ידי הנתבעת. כמו כן, יכולתה של הנתבעת להפקיד את הסכומים שנקבעו ע"י בית המשפט, נוגד את טענתה בדבר העדר יכולת כלכלית והצורך לפסוק כנגדה הוצאות במידת הרחמים.

ההלכה לגבי פסיקת הוצאות המשפט סוכמה בבג"צ 891/05           תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה, המסחר (פורסם בנבו]: 

"...הדין החל בישראל מימים ימימה הוא כי באופן עקרוני המפסיד הוא שנושא בהוצאות המשפט של הזוכה בדין (ראו למשל Goldstein , לעיל, בעמ' 496). זהו הכלל המוכר כ"הוצאות לפי התוצאות" (ראו ע"א 26/56 טעם חיים בע"מ נ' אסרי, פ"ד יא (1) 550, 553).

השיקולים שינחו את בית המשפט בעת פסיקת הוצאות סוכמו אף הם בפרשת תנובה הנ"ל:

"...ניתן למצוא קווים מנחים ושיקולים שניתן לשקול, בין יתר השיקולים, במסגרת הבחינה האובייקטיבית של סבירות הוצאות המשפט הריאליות של בעל הדין שזכה, ואלו הם: ראשית, התעריף המינימלי אינו משמש בדרך כלל כאמת מידה לקביעת הוצאות משפט. מהווה הוא רף תחתון. יחד עם זאת ברור, כי שעה שההוצאות שהוצאו בפועל הן בגדרי הסכומים הקבועים בתעריף המינימום, הרי שבדרך כלל לא יהא קושי לקבוע כי הוצאות אלו-סבירות הן. שנית, התנהגות הצדדים להליך ובכלל זה דרך ניהול ההליך (ראו תקנה 512(ב) לתקנות; זוסמן, הנ"ל, בעמ' 541; זילברטל לעיל, בעמ' 392). "הדרך בה פועל בעל דין הינה מרכיב חשוב בקביעת שכר הטרחה וההוצאות" (ע"א 9535/04 הנ"ל). כעיקרון, אין בעל הדין שהפסיד חייב אפוא לשאת בהוצאות יתר שהוציא בעל הדין שכנגד, שמקורן ברשלנות בניהול ההליך או בזהירות יתר שאינה נדרשת לשם השגת הצדק או הגנה על זכויותיו (השוו Kelbrick   הנ"ל, בעמ' 98). שלישית, הסעד המבוקש או היקף הסכום השנוי במחלוקת (ראו תקנה 512(ב) לתקנות; זוסמן לעיל, בעמ' 541); צריך שיתקיים יחס פרופורציונלי בין הסעד שנתבקש  - והסעד שנתקבל - ובין שכר הטרחה וההוצאות (ראו ע"א 77/85 הנ"ל; ע"א 9535/04 הנ"ל; ראו עוד Hurst לעיל, בעמ' 52). רביעית, ניתן לשקול את מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו (ראו ע"א 762/76 כץ נ' חברת מנחם אמיר בע"מ, פ"ד לב (2) 500, 502). בצדק צוין אפוא כי שכר הטרחה הוא בגין הטרחה שנטרחה ואינו בגדר פיצוי (ראו ע"א 309/59 הנ"ל, בעמ' 1140). ממילא יכולה להיות חשיבות לשאלה האם הטיפול בתיק דורש מיומנות ומומחיות מיוחדות. לבסוף, חשיבות העניין עבור בעלי הדין. ככל שמדובר בעניין שחשיבותו האוביקטיבית עבור בעל הדין היא עליונה יותר ואף קריטית, כך טבעי הוא כי יבקש להשקיע יותר משאבים בהתדיינות והשקעה זו תהא סבירה יותר. הבחינה היא אפוא בחינת "האינטרס הרטרוספקטיבי" של הצדדים להליך (ראו Habscheid לעיל, בעמ' 296 ( . זאת ועוד: במסגרת חשיבות העניין ניתן לבחון גם היבטים נוספים הקשורים בחשיבות הסוגיה שהובאה לדיון והאינטרס הציבורי בה (השוו ע"א 9535/04 הנ"ל). אכן, אין המדובר ברשימה סגורה של שיקולים. יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו.ב

ומן הכלל אל הפרט: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות במסמכים שלפני ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי לא קיימים טעמים מיוחדים במקרה דנן לסטייה מהכלל שלפיו בעל דין הזוכה בתביעתו זכאי להוצאות משפט. אין מחלוקת כי הנתבעת פיגרה בתשלומים והבנק נאלץ להגיש תביעה בעקבות כך. הנתבעת אמנם טענה כי קיבלה ארכה מהבנק להשלמת התשלומים שבפיגור, אולם טענה זו נסמכה על הבטחה בע"פ ולא על מסמך בכתב. גרסת הנתבעת בתצהיר לגבי הסיכום עם מנהל הסניף לקתה בחוסר פירוט, במובן זה שלא צוין תאריך ומקום הפגישה. לפיכך, גרסת ההגנה, שלפיה התביעה הוגשה מלכתחילה בניגוד לסיכום הדברים, לא הייתה חפה מקשיים. לפיכך, לא מצאתי כי הבנק נהג בחוסר תם לב בכך שהגיש את התביעה. בכל הנוגע לאירועים שלאחר הגשת התביעה, היה זכאי הבנק לעמוד על תשלום הוצאות המשפט. מדובר בעמדה לגיטימית.

מצד שני, לעניין שיעור ההוצאות, יש להתחשב בעובדה שההליך הסתיים בסמוך לאחר הישיבה הראשונה, כך שהיקף ההליכים שנאלץ הבנק לנהל בתיק זה, היה מועט. כמו כן, אשר להתנהגות בעלי הדין, לא היה כל מקום להתנגדות הנמרצת של בא כוח הבנק במהלך הדיון להצעה שהוצעה, שכן לא היה בהצעה כדי לפגוע באופן מהותי בזכויות הבנק, אם בכלל.

נוכח כל האמור לעיל, ולאחר שהבאתי בחשבון גם את שאר השיקולים הנדרשים, כגון היקף הסכום השנוי במחלוקת והזמן הנדרש להכנת התביעה ולטיפול בה, הגעתי למסקנה כי יש לחייב את הנתבעת לשלם לבנק את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 2,500 ש"ח + מע"מ.

ניתן היום ט"ז בשבט, תשס"ח (23 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ג.ד. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: