פסק-דין בתיק א 10572/06

1.         תביעה זו הוגשה בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, בגין תאונה בה היה התובע מעורב ביום 7.1.05 (להלן: "התאונה").

2.         הואיל והנתבעת כפרה בנסיבות אירוע התאונה, הוריתי על פיצול הדיון בתביעה בשאלת החבות ובשאלת הנזק ובשלב זה נשמעו הראיות בשאלת החבות. במסגרת זו הגיש התובע תצהיר עדות ראשית והוא נחקר, יחד עם בנו הקטין, בפניי. מנגד, הנתבעת לא הגישה תצהירי עדות ראשית ולא הזמינה עדים מטעמה.

3.         בסעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית, תיאר התובע את נסיבות אירוע התאונה בזו הלשון:

" ביום ששי, 7.1.2005, או בסמוך לכך, בשעה 14:00 לערך, ליד בית מגוריי בדלית אל כרמל, עצרתי את הרכב באשר התכוונתי לרדת ממנו ולהיכנס לביתי ע"מ לקרוא את רעייתי נסרין ולהמשיך בנסיעה לסידורים פרטיים. במהלך ירידתי מהרכב, לפתע, בני סנד (שהיה דאז בן 10 שנים לערך) טרק את דלת הרכב הקדמית שמאלית על בוהן יד ימין שלי (להלן: "התאונה")". (ההדגשה הראשונה במקור וההדגשה השנייה אינה במקור - ר.ח.).

יצוין, כי גם בסעיף 3 לכתב תביעתו, מסר התובע תיאור דומה באשר לנסיבות התאונה, לפיהן, כביכול, היא התרחשה במהלך ירידתו מהרכב.

4.         התובע לא נותר עקבי באשר לגרסתו לאירוע התאונה, כמצוטט לעיל, שכן, ביום 9.1.05, יומיים לאחר האירוע, הוא מסר הודעה למשטרה ותיאר את נסיבות התאונה באומרו: " ירדתי מהרכב ועמדת (צ"ל "ועמדתי"  - ר.ח.) ליאד (כך במקור) הדלת כשאני מחזיק בדפנה ליד הדלת בא הבן שלי וסגר את הדלת בכח".

            גם בפתח חקירתו הנגדית מסר התובע גרסה דומה לגרסתו במשטרה, וזאת באומרו:

" ש.       תסביר לנו איך קרתה התאונה.

ת.       באתי הביתה עם האוטו, עצרתי את האוטו והתחלתי לרדת מהאוטו, כשפתחתי את הדלת, ירדתי, עמדתי בצד, פתאום הבן שלי בא בריצה ונתן לי מכה. נשענתי על האוטו, הדלת היתה פתוחה והייתי בדיוק אחרי הדלת. נשענתי עם היד על הדופן של הרכב, פתאום הוא יצא ונתן לי את המכה. הבן שלי היה בסביבה, הוא לא היה איתי באוטו"(שם, עמ' 4 שורה 9 לפרוטוקול הדיון) (ההדגשות אינן במקור - ר.ח.).

5.         מהמצוטט בסעיפים 3-4 לעיל עולה, כי בפי התובע שתי גרסאות סותרות באשר לנסיבות אירוע התאונה, האחת, כנטען בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית, לפיה, בנו טרק את דלת הרכב על בוהן יד ימין במהלך ירידתו מהרכב, והשנייה, כמתואר בהודעתו במשטרה ובחקירתו הנגדית, לפיה, הוא נפגע מטריקת הדלת לאחר שהשלים את הירידה מהרכב ועמד לידו.

            גרסתו השנייה של התובע, כאמור לעיל, נתמכת אף בעדות בנו סנד אשר העיד באומרו:

                        " ש.       איך ראית שאבא שלך הגיע?

ת.       כי הוא ירד מהרכב ואני הגעתי לכיוון שלו...." (שם, עמ' 9 שורה 28 לפרוטוקול הדיון).

6.         לאור הסתירה בגרסת התובע בעניין כה מהותי, מן הדין לדחות את התביעה על הסף. 

7.         למעלה מהצורך  יצוין כי בהתאם לגרסתו המאוחרת של התובע באשר לנסיבות אירוע התאונה, לפיה, הוא נפגע לאחר שהשלים את ירידתו מהרכב,  דומה כי אין עסקינן בתאונת דרכים בהתאם להגדרת מונח זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. אבהיר להלן את דבריי.

8.         בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הגדיר המחוקק את המונח "תאונת דרכים" כ-" מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה...". באותו סעיף הגדיר המחוקק "שימוש ברכב מנועי" כדלקמן: " נסיעה ברכב, כניסה לתוכו וירידה ממנו...".

            בספרו של השופט (בדימוס) אנגלרד ''פיצויים לנפגעי תאונות דרכים'', מהדורה שלישית תחם המחבר את הליך היציאה מהרכב בקובעו כי ''שימוש הלוואי של היציאה מן המכונית מסתיים עם גמר היציאה'' (שם, עמ' 126). במקרה דנן, על-פי גרסתו המאוחרת של התובע, מתחייבת המסקנה, לפיה, בעת אירוע התאונה הוא השלים את יציאתו מהרכב, שכן הוא עמד לידו ונשען עליו. למותר לציין כי שלב זה בו, כביכול, אירעה התאונה אינו חלק מתהליך היציאה מהרכב ולכל היותר הרכב שימש כזירת אירוע ואין כל נפקות למטרתו התעבורתית, שכן, באותה מידה התובע יכול היה להישען על דלת הכניסה לביתו ולהיפגע מטריקתו, כפי שנפגע בפועל, לדבריו, מטריקת דלת הרכב (ר' רע''א 8548/96 פדידה נ. סהר פ''ד נא(3), 825).

9.         לא זאת אלא זאת, בגרסת התובע והעד מטעמו, בנו, התגלתה סתירה נוספת, שכן, התובע טען כי לאחר אירוע התאונה הוא ובני ביתו יצאו לטיול (שם, עמ' 6 שורה 17 לפרוטוקול הדיון) בעוד כי לגרסת בנו הטיול לא יצא לפועל (שם, עמ' 10 שורה 14  לפרוטוקול הדיון). גם סתירה זו מחזקת את המסקנה בדבר דחיית התביעה.

10.        לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.