פסק-דין בתיק א 10508/05

זוהי תביעת שיבוב בשל תגמולי ביטוח ששולמו בגין גניבת רכב שנמסר למוסך הנתבעת לתיקון. הנתבעת טוענת, שבתום התיקון, הוצא הרכב אל מחוץ למוסך והוחנה ברחוב, כשהוא נעול. לטענתה, פוליסת הביטוח שנערכה לה - או לפחות פוליסת הביטוח שהיא ביקשה מהסוכן שיסדיר לה - מכסה גם אירועים כאלה. מכאן הודעת צד ג'.

התובעת לא יודעת איך נגנב הרכב. כל שבידיה היא גרסת מר אבגנים. לדבריו, מפתחות הרכב הופקדו בחדר במוסך, שרק שני עובדים יכולים להכנס אליו ודלתו נעולה במנעול צילינדר. המפתח לרכב נתלה, בתוך החדר, על לוח ללא סימני זיהוי, כשרוב המכוניות במוסך הן של אותו יצרן. כשגילה שהרכב נעלם, מיהר להתלונן במשטרה על גניבתו והזעיק את סוכן הביטוח שלו, מר סייר  (צד ג 2), שהגיע למוסך והוא זה שזיהה סימני פריצה בדלת החדר. 

בס. 13 לתצהירו טען מר סייר שדווקא מר אבגנים גילה את סימני הפריצה ולכן הזעיקו למוסך.

על גילוי סימני הפריצה לא דיווח מר אבגנים למשטרה, והוא גם לא צילם אותם.

מר אבגנים העיד, שלפני בוא מר סייר למוסך, עדיין לא ידע ש"סתם גניבה" לא מכוסה לפי הפוליסה (עמ' 5 לפרוטוקול 5.9.07). לשיטתו הוא כלל לא טרח לקרוא את הפוליסה (אף שמר סייר דווקא העיד שמר אבגנים ידע היטב את תנאי הפוליסה). נראה שזהו נתון חיוני להבנת מה שקרה אחר-כך. כל עוד לא סבר מר אבגנים ש"נחוצה" פריצה לשם כיסוי ביטוחי - לא היו סימני פריצה. כשהתבררה נחיצותם של סימני הפריצה "גילה אותם" עבורו מר סייר.

חלקו של מר  סייר בהליכים אלה היה תמוה מאוד:  הוא לא התגונן כראוי מפני הודעת צד ג' ששלח לו מר אבגנים, לא טרח להעזר בעו"ד וגם לא הגיש סיכומים. את תצהירו הכינה עבורו בתו של מר אבגנים (שהיא עו"ד) בעת שביקר במוסך של אביה. לגוף הענין, היתה עדותו "נוחה ככל האפשר" לאינטרס של מר אבגנים.  צורת נתינת עדותו של מר סייר בבית המשפט לא עוררה אמון. הוא התחמק מתשובות ישירות על שאלות ישירות, השיב תשובות מתחכמות וכשדיבר, הרבה להסתיר את פיו בידיו. דבריו היו בדרך של "דבר והיפוכו" (למשל, בשאלה אם  חקרה המשטרה את הפריצה או לא), ואמירת דברים מעורפלים המתפרשים באופן "נזיל" במהלך התשובה ומתשובה לתשובה. איני מוכן לתת אמון בעדות זו.

בענין חשוב אחד נוצר "פער" - והוא היה בלתי נמנע - בין גרסת מר אבגנים לגרסת מר סייר. מר אבגנים הסביר שביקש שמר סייר יכין לו פוליסת ביטוח שתגן עליו מפני "כל הסיכונים", לרבות גניבת רכב של לקוח החונה מחוץ למוסך. מר סייר העיד שהוא יודע שכלל לא ניתן לערוך ביטוח כה נרחב ואילו ביקשו ממנו ביטוח כזה לא היה מתיימר לערכו.

מר אבגנים העיד שדיווח למשטרה על הגניבה ורק אז שוחח עם מר סייר. סדר הפעולות משמעותי: דומה שבעת שיחתו עם מר סייר הבין, שהאירוע שעליו דיווח למשטרה שהוא "סתם גניבה",  לא מכוסה בפוליסה.   מה שהתרחש אחר-כך נראה כמו ניסיון של מר אבגנים ומר סייר  "להלך בין הטיפות" בשני שלבים: בשלב הראשון התברר לפתע שאכן "היתה פריצה".   לדברי מר אבגנים, מר סייר מיהר להגיע למוסך ו"גילה סימני פריצה", שקודם הוחמצו על-ידי מר אבגנים - ואח"כ ע"י השמאי שבדק את הזירה - בדרך פלא.  בשלב השני, ניסה מר אבגנים להראות שבעצם ביקש ממר סייר שיסדיר לו פוליסה שמעניקה כיסוי גם בנסיבות שבהן לטענתו, התרחשה  הגניבה. מר סייר השתדל מאוד לא להפריע לניסיון זה.

מר אבגנים הוא בעל ענין מובהק המשמש גם כעד יחיד על מידע מרכזי: התרחשות פריצה. איש מהעובדים האחרים במוסך לא העיד. הוא לא טרח לצלם את סימני הפריצה. אפילו הטענה בדבר קיומם של סימני פריצה היא בבחינת "עדות כבושה", שהרי מר אבגנים לא טרח לדווח עליהם מיד כשהתגלו. התמיכה היחידה לטענתו שבכלל היו סימנים כאלה  אמורה לבוא מעדותו של מר סייר. הקושי הוא, שבין עדויותיהם סתירות קשות.

בתצהירו טען מר סייר ששמע על סימני הפריצה ממר אבגנים. עוד הצהיר, שכאשר הגיע למוסך כבר מצא שם את המשטרה חוקרת. אין ספק שזו אינה האמת. המשטרה לא דווחה כלל על "פריצה" וגם לא חקרה אירוע כזה. למעשה, גם מר  סייר נסוג מטענתו בעת שנחקר על כך. מר אבגנים טען שמר סייר מצא את סימני הפריצה. אחד מהם בודאי אינו אומר אמת, כך שלא ניתן לראות בעדותו של מר סייר "תמיכה" לעדותו של מר אבגנים. 

סימני הפריצה עליהם העיד מר סייר היו: "היה סימן שמישהו בעט בדלת או השתמש בכלי. הסימן היה בצד הדלת...אני לא זוכר באיזה גובה היו הסימנים, היו סימנים ליד המנעול (עמ' 5 לפרוטוקול 11.10.07). תיאורו של  מר אבגנים זהיר מאוד: "...לפי הסימנים שהיו על הדלת ולפי הסימנים שאמר לי סוכן הביטוח דרור סייר, כשהוא ראה במקום. שמיקום הלחיצה היה בו סימן של משהו רחב שלחץ על זה...לא ראיתי מנעול שבור. הלשונית לא היתה שבורה. המקום שהלשונית נכנסת היה טיפה מכופף" (עמ' 4 לפרוטוקול 5.9.07).

נראה ששני העדים לקיומם של סימני הפריצה לא מסכימים למעשה מה היו אותם סימנים. יתירה מזו: מוזר שמר אבגנים לא ראה את סימני הפריצה שראה מר סייר, אף שללא ספק היה עליו לפתוח את הדלת לפני שמר סייר הגיע למקום.  מוזר לא פחות, שסוכן ביטוח המגלה "סימני פריצה" אינו מדריך את לקוחו שעליו להודיע עליהם למשטרה, אינו טורח להנציח אותם ואינו מדווח עליהם בעצמו.

למשמע העדויות התעורר רושם ברור, שלעדים אין כל מושג מה היו "סימני הפריצה" שכביכול ראו.  הדבר פחות ממפתיע, שהרי השמאי שביקר במקום (שבו לא נערכו תיקונים אחרי הפריצה - כעדותו של מר  אבגנים)  העיד: "כאשר הייתי במקום חיפשתי סימני פריצה במקום שאמרו לי שהיו המפתחות ולא מצאתי" (עמ' 7 לפרוטוקול מ5.9.07).

טענת הנתבע היא שאותו שמאי "ערך צילומים" ואי הצגתם חייבת לפעול נגד המבטחת. זו טעות: את מה שהשמאי לא ראה, השמאי לא היה יכול לצלם.  אם הנתבע סבור שצילומים כלשהם שערך השמאי כן  מראים סימני הפריצה - בניגוד לדעת השמאי - יכול היה הנתבע להשיגם במסגרת הליך העיון  ולהגישם בחקירתו הנגדית של השמאי. הוא לא עשה כן.

לא רק נסיבות מציאת "סימני הפריצה" תמוהות. כך גם הנסיבות שבהן נטען שהתבצעה הפריצה בפועל: לשיטתו של מר אבגנים, אדם זר כלשהו, נכנס לעומק המוסך בעת יום העבודה ובסמוך לאנשים העובדים לידו פרץ את הדלת באלימות, מצא בחדר באקראי מפתח של מכונית שבמקרה כבר חנתה מחוץ למוסך.  כל זאת התרחש בלי למשוך את תשומת ליבם של עובדי המוסך - לא  בעת הפריצה ולא אחר-כך.

המסקנה הסבירה ביותר מעדותם של מר אבגנים ומר סייר (ומהתנהגותו של מר סייר) היא,  שגנב מזדמן הבחין בדלת פתוחה, נטל מפתחות זמינים והצליח לאתר את המכונית מחוץ למוסך בעזרת השלט-רחוק שבמפתח (ונזכיר: גם מר  אבגנים עצמו העיד שאינו יכול לשלול את האפשרות שהדלת כלל לא היתה נעולה). "סימני הפריצה"  הם המצאה מאוחרת,  שבאה לעולם בקנוניה בין מר אבגנים לבין מר סייר, בכוונה להכניס את האירוע באופן מלאכותי לתוך הכיסוי הביטוחי של מר אבגנים  בחברת מגדל. סביר ביותר שמדובר בבדיה.

באשר לחבות הנתבע:  מבוטחת התובעת מסרה לשליטתו המוחלטת של המוסך את מכוניתה לשם תיקונו בשכר. לפי סעיף 1 (א) לחוק השומרים, תשכ"ז - 1967 כפי שהתפרש בפסיקה, הנתבע הוא בנסיבות אלה "שומר שכר", שלפי סעיף 2(ב) לחוק השומרים אחראי לאובדן הנכס או לנזקו  זולת אם נגרם האובדן עקב נסיבות שלא יכול היה לחזותן מראש. גניבת מכונית ע"י נטילת מפתחותיה מחדר לא נעול במקום הנגיש  לאנשים זרים אינה מהאירועים "שאין לחזותם מראש". גם אילו הוחלו על האירוע שיקולים שגרתיים של דיני הנזיקין, ברור שהנתבע התרשל בהגנה על רכוש שנמסר לו לתיקון.

באשר להודעה נגד צד ג' 1 (המבטחת): לאור מסקנתי באשר לנסיבות האירוע, חלק ניכר מטיעוני הצדדים באשר לתוכן הפוליסה וכונותיהם בעת שהתקשרו בהסכם הביטוח, אינן נחוצות לענין כלל.  על-פי לשונה, אין בפוליסה רמז לכוונה לתת כיסוי ביטוחי לנתבע בנסיבות שבהן נגנב הרכב בפועל. אין בפני כל ראיה מהימנה שהיתה למישהו כוונה להתקשר בחוזה ביטוח שיעניק כיסוי בנסיבות שכאלה.

אכן, כאשר מבוטח מספר למבטחת שלו בדיות על נסיבות אירוע הביטוח כדי "לשפר עמדות" ולהכניס את האירוע באופן מלאכותי למסגרת הכיסוי הביטוחי, פטורה המבטחת מחבותה לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981.