פסק-דין בתיק א 1050/05

1.         התובעת, חברת מוגבלת במניות המנוהלת על ידי רואה חשבון. עיסוקה בין היתר בדיקת חשבונות בנקים. הנתבעים הנם בני זוג, אשר במועד הרלוונטי היו חייבים כספים לבנק אוצר החייל בע"מ (להלן: הבנק).

2.         בשנת 2003 שעה שהיו הנתבעים שרויים במצוקה גדולה עקב הליכי גבייה שננקטו על ידי הבנק, אשר כללו עיקולים על נכסי הנתבעים והערבים לחוב ופקודות מאסר, פנו אל התובעת בבקשה לסייע להם בהתגוננותם כלפי הבנק.

3.         ביום 27.4.03 נחתם הסכם שכר טרחה (להלן: ההסכם). לטענת התובעת חתומים עליו שני הנתבעים ולכן החיובים הנובעים ממנו מוטלים על שניהם. לטענת הנתבעים, רק הנתבע חתום על ההסכם ולכן יש לדחות את התובענה נגד הנתבעת רק מטעם זה.

4.         בהתאם להסכם, תמורת שירותי בדיקת החשבון התחייב מקבל השירות (הנתבעים או מי מהם) לשלם לתובעים 2,000 ש"ח בעבור בדיקה מדגמית, סך של 3,000 ש"ח בעבור עריכת חוות דעת וסכום נוסף בשיעור 15% " מתוך החזרי כספים ו/או טובות הנאה שישלם/יקבל הלקוח מהבנק למשכנתאות" (ראה סעיף 3א.4. להסכם). לסכומים הנ"ל יש להוסיף מס ערך מוסף.

            לשם הבהרת המונח " טובת הנאה"  צוין בהמשך ההסכם כי הכוונה הנה ".. טובת הנאה כספית אשר תהיה, לרבות, ומבלי לפגוע בכלליות ביטוי זה, הנחות בריבית, קונסוליזציה של חובות, פריסת חובות, הקטנת שיעורי ריבית, העמדת אשראים בריבית נוחה וכיו"ב".

5.         על פי הנטען בכתב התביעה, על בסיס חוות דעת חשבונאית שהכינה התובעת התנהל משא ומתן בין בא כח הבנק לבין הנתבעים, אשר היו מיוצגים על ידי מנהל התובעת רו"ח שיוביץ ועורך-דין אותו העמידה התובעת לטובתם, בסיומו הופחת חוב האחרונים מסך של 133,000 ש"ח לסך של 13,000 ש"ח, כך שקבלו טובת הנאה בסך 120,000 ש"ח. חרף זאת, סירבו הנתבעים לקיים את חלקם בהסכם ולא שילמו את שכר הטרחה בשיעור 15% מתוך הסכום שהופחת מחובם לבנק.

6.         הנתבעים, אשר התגוננו ללא סיוע עורך-דין, לא הציגו משנה סדורה וגם הגנתם לוקה בחוסר פירוט. טענותיהם הנן בתמצית, כי אין הנתבעת צד להסכם וממילא אינה חבה על פיו. לגופו של העניין נטען, כי עוד קודם לפנייתם לתובעת הושג הסדר בינם לבין הבנק, וכי למרות שנאמר להם על ידי אנשי התובעת כי לפי בדיקתם על הבנק להחזיר  26,000 ש"ח בפועל שילמו לבנק אותו סכום עליו סוכם קודם לכן ללא סיוע התובעת.

7.         מעדויות הצדדים עלה, כי אכן היה הסדר קודם בין הבנק לבין הנתבעים. לכן, בתום ראיות הצדדים אפשרתי לנתבע להמציאו לבית המשפט. ההסכם אכן הוגש וממנו עולה כי ביום 15.7.02 הושג הסדר בין הבנק לבין הנתבעת, שערבה לחוב הנתבע, בנוגע לאותו חוב שנמסר לבדיקת התובעת, לפיו התחייבה לשלם סכום מופחת של 22,000 ש"ח במקום הסך של 35,000 ש"ח, יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל באותה עת.

חיוב הנתבעת

8.         מעיון בהסכם עולה, כי במקום המיועד לחתימת הלקוח מתנוססות לכאורה שתי חתימות. השוואת חתימות הנתבעים במסמכים השונים מראה, כי רק הנתבע חתום על ההסכם וכי לצד חתימתו הוסף שמו (בין על ידו ובין על ידי מאן דהו אחר). היות שעילת התביעה מושתתת על התחייבות הנתבעים בהסכם, הרי שמשהתברר כי הנתבעת אינה חתומה עליו ואין טענה שהתחייבה בדרך אחרת, דין התובענה נגדה להדחות.

זכות התובעת לתשלום שכר טרחה

9.         טענת התובעת הנה בתמצית, שהצליחה להפחית מחיובו של הנתבע באופן משמעותי, ולכן זכאית היא לשכר הטרחה המוסכם. טענת הנתבע הנה, כי לא בעקבות עבודתה הופחת הסכום אלא בהתאם להסדר קודם עם הבנק. עוד הוסיף הנתבע כי שילם לתובעת סכומים העולים על המוצהר על ידה, שלא נרשמו על ידה ועליהם לא הונפקה קבלה. אין צורך להכריע במחלוקת זו, שכן המחלוקת נעוצה בזכות התובעת לשכר טרחה המבוסס על טובת ההנאה שהפיקו הנתבעים מעבודתה.

10.        חומר הראיות דל ביותר. מהמעט שהוצג, ניתן לדלות עובדות מהן אני קובעת כי השתלשלות העניינים היתה כדלקמן: הבנק הגיש תובענה כספית נגד הנתבעים והערבים וניתן בה פסק דין אשר הפך לחלוט. לאחר שהבנק החל לנקוט בהליכי הוצאה לפועל על פיו ונגבו כספים מכלל החייבים, הגיעו הנתבעים להסכם מיום 15.7.02 לפיו התחייבו לשלם סך של 22,000 ש"ח בתנאים שסוכמו בו. משלא עמדו הנתבעים בהסדר זה, או שנראה היה לבנק כי אין הם עומדים בו, חודשו הליכי הוצאה לפועל נגד כל החייבים, הוטלו עיקולים והוצאו פקודות מאסר. או אז פנו הנתבעים, שהיו שרויים במצוקה גדולה, אל התובעת, ואז נחתם ההסכם בינה לבין הנתבע.

            התובעת בדקה את החשבון והכינה חוות דעת ולאחר מכן התקיימה פגישה בין נציגיה לבין בא כח הבנק בסיומה הועמד החוב על סך 13,000 ש"ח. בלשונו של רו"ח שיוביץ ".. לא הלכתי נגד הבנק. שכנעתי את הבנק שהחישובים שעשיתי הם הנכונים והתשלומים ששילם הנתבע והערבים לא נכללו כולם בתוך ההתחשבנות על פני השנים. על סמך העבודה שעשיתי הבנק הסכים להפחית את החוב בצורה משמעותית" (עמ' 5 בסוף עדותו).

11.        תרומת עדותם  של עו"ד בן חיים, מי שייצג את הבנק בהליכים נגד הנתבעים, ושל עו"ד מובאריכי, אשר מונה על ידי התובעת לייצג את הנתבעים, לא היתה רבה. אין לתמוה על כך, שכן חרף הזמן שחלף מאז מעורבותם בעניין העידו על סמך זכרונם בלבד. לפי עדותם טפלו מאז במספר רב של תיקים כך שבהעדר דבר מה חריג במקרה דנן לא ניתן להסתמך על זכרונם בלבד.

12.        משום מה, נמנעה התובעת מלהגיש מסמכים מהותיים לבירור המחלוקת, כגון חוות הדעת שהכינה והעתק מההסכם עם הבנק, אשר בוודאי היו בהישג ידה ומהם ניתן היה ללמוד על היקף טובת ההנאה לה זכו הנתבעים בעטייה של עבודתה. תחת זאת, בחרה התובעת להביא עדויות של שני עורכי הדין ותו לא.

            המנעות מהבאת ראיות חיוניות שהיו בהישג ידה של התובעת פועלת לרעתה. אין אלא להסיק, כי לו הוגשו, היה בהן כדי לתמוך דווקא בגרסת הנתבע. התובעת לא הוכיחה אפוא כי הנתבעים או מי מהם זכו ברווח כלשהו בעטיו של השירות שניתן על ידה.

13.        זאת ועוד, דווקא בעדות רו"ח שיוביץ, כפי שהובאה לעיל, ניתן למצוא תמיכה לגרסת הנתבעים. עדות זו מתיישבת עם גרסת הנתבע, כי לבסוף שילמו את החוב בהתאם להסכמה אליה הגיעו עם הבנק עוד בשנת 2002. רו"ח שיוביץ אישר,  כי הודות לחישוב שערך הסכים הבנק להעמיד את החוב על בסיסו. המדובר בפעולה חשבונאית, שאין לזלזל בחשיבותה, אך לא היה בה, גם לפי עדותו, כדי להפחית מחובו של הנתבע. כתוצאה מפעלו העמיד הבנק את החוב על הסכום הנכון לאחר שלא הביא בחשבון סכומים ששולמו. עקב תיקון הסכום זכה הנתבע לשלם את חובו האמיתי כפי שסיכם עם הבנק קודם שפנה לתובעת.  אין עדות שבעקבות פעולות התובעת הופחתה הריבית או הוקטנה קרן החוב.

            הנתבע שילם סכום לא מבוטל בגין בדיקת החשבון ועריכת חוות דעת. כתוצאה מעבודה זו התברר שהבנק לא הביא בחשבון את כל התשלומים ששולמו ולאחר משא ומתן תוקן החישוב וכך גם יתרת החוב. תוספת התמורה בשיעור 15% הנתבעת בהליך דנן נועדה לתגמל את התובעת למקרה של הפקת טובת הנאה על ידי הנתבע שחובו לבנק הופחת בכל דרך שהיא. טובת הנאה כזו לא הוכחה שכן החוב לא הופחת אלא הועמד על הסכום הנכון.