פסק-דין בתיק א 1046/04

1.         במרכזה של מחלוקת עומד מגרש 142 בגוש 12217 שבישוב ביר אל מכסור. בפתח הדברים נביא את מסכת העובדות הצריכה לעניין:

2.         התובע הוא עזבונו של אחמד חוג'יראת ז"ל (להלן - המנוח). את התביעה שלפנינו הגיש, בשם העזבון, בנו של המנוח, מחמוד חוג'יראת שמו. הגשת התביעה באה בעקבות השתלשלות העניינים שתיפרס להלן. במאמר מוסגר אעיר כבר עתה, כי הדברים לא הובאו בכתב התביעה, וחבל שכך.

3.         ובכן, המנוח הוא בדואי, שנולד והתגורר באיזור הקרוי מכמן, שבשעתו היה סמוך לישוב ביר אל מכסור, וכיום הוא שכונה משכונותיו של הישוב. הוא גר בחושה או בבית עשוי טין, וגידל עיזים בדיר כלשהו. בשנות השישים של המאה שעברה הוא עבר עם משפחתו, בשל קשיי פרנסה, להתגורר בישוב סמוך לכרם מהרל שבחוף הכרמל, ועבד בחוות בקר כלשהי של המנוח יעקב סלומון ז"ל.

4.         בשנות השבעים של המאה שעברה חזר המנוח למקום הולדתו, מכמן.

5.         ברקע לאירועים הללו עומדת העובדה, שביר אל מכסור היה מן הישובים (כנראה הראשונים) שבהם יושבו הבדואים יישוב של קבע; והנה בשנים בהן אנו מדברים, סוף שנות השישים או תחילת שנות השבעים, ביקשו תושבי מכמן להסדיר את עניינם שלהם, כשם שסודר עניינם של תושבי ביר אל מכסור. הואיל והאדמות בהן עסקינן (משמע במכמן) היו - רובן, אם לא כולן - בבעלות המדינה, הקים מינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל) ועדה מתאימה, שבעקבות מסקנותיה הוחלט להסדיר אף את עניינם של תושבי מכמן, על ידי צירופם לביר אל מכסור. על כן הוכנה תכנית, מספרה 1687, שחילקה את האיזור למגרשים, על מנת לחלקם לבדואים תושבי המקום.

6.         על מנת לממש את התכנית נערך 'סקר' בראשותו של נציג המינהל דאז, מר קוסטה דיב, וזה סקר את השטח וסימן, על גבי מפה שהועמדה לרשותו, כל בית בנוי. אחד מן הבתים הללו היה ביתו של המנוח. בית זה עמד על מגרש, שסימונו בתכנית 1687 הנ"ל היה 29. אחר כך נפגש קוסטה עם תושבי האיזור, שביקשו לרכוש זכויות, בין היתר במקומות בהם הם אחזו בקרקע. כל תושב שכזה חתם על בקשה לחכור את המגרש שאותו הוא ביקש לעצמו, ושילם סך 1,500 לירות, מקדמה על חשבון דמי החכירה.

7.         וכך עשה גם המנוח, שבשנת 1972 נפגש עם קוסטה, וביקש ממנו את המגרש שעליו עמד ביתו, משמע מגרש מספר 29 הנ"ל. ביום 25.8.1972 הוא חתם על המסמך נ/6 (שכותרתו - 'כתב התחייבות') ובו ביקש לחכור את מגרש 29 הנ"ל, ושילם סך 1,500 לירות על חשבון דמי החכירה.

8.         המנוח הלך לבית עולמו בשנת 1990. מחמוד חוג'יראת (להלן - מחמוד) הוא, כאמור, בנו של המנוח, והוא שעומד מאחורי התביעה שלפנינו, אותה הגיש בשם עזבון אביו. ביום 9.7.1997 הוא פנה למינהל (מכתב נ/1) בבקשה לחכור את מגרש 29, כשהוא נסמך על כתב הבקשה שעליו חתם אביו בשעתו (נ/6). המינהל השיב לו (במכתב נ/2 מיום 5.10.1997), כי המסמך איננו מחייב אותו להקצות כל מגרש. המינהל הודיעו, כי יחזיר לידיו את כספי ההפקדה שהפקיד בשעתו המנוח.

9.         חלפו עוד כשלוש שנים, ומחמוד פנה למינהל, והפעם באמצעות עורך דינו, במכתב נ/3 מיום 27.4.2000, והודיע, כי הוא דוחה את כוונתו של המינהל להחזיר את כספי הפקדון. הוא ביקש - באותו מכתב - כי יינתן לו מגרש 29 או מגרש חליפי. המינהל השיב לו, במכתב נ/4 מיום 29.6.2000, וחזר על עמדתו מן המכתב הקודם.

10.        חלפה לה עוד שנה, וביום 31.7.2001 שב מחמוד ופנה למינהל (המכתב - נספח ז' לכתב ההגנה) בבקשה להסדיר לו זכויות, והפעם ציין את מגרש 142 כמגרש שבו הוא טוען לזכויות (בטעות נקב במספר 141), כמקום בו עמד בית אביו מאז ומתמיד.

11.        נוכח הדברים שהעלה מחמוד במכתבו האחרון ערך המינהל בדיקה, וזו העלתה, כי על מגרש 142 הנ"ל לא נעשתה כל בניה, לפחות עד שנת 1999, כלומר, כי הבניה שהחל מחמוד עושה במגרש 142 היא בבחינת 'בניה חדשה', משמע מחמוד פלש אליה עתה והחל בונה עליה (שלא לפי היתר כדין). על כן הגיש המינהל תביעה בבית משפט השלום בנצרת (נ/5) לסילוק ידו של מחמוד מן הקרקע (ודמי שימוש ראויים).

12.        בעקבות תביעה זו שהגיש נגדו המינהל פנה מחמוד בתביעתו שלפנינו, משמע בשם עזבון אביו המנוח, ובה הוא מבקש להצהיר, כי אביו המנוח הוא הבעלים של חלקה 142, והכל - מכוחו של המסמך נ/6 משנת 1972. הוא טוען בתביעתו, כי המסמך מהווה הסכם מחייב בין המינהל לבין אביו-המנוח, שבו העניק המינהל למנוח את הבעלות בקרקע.

13.        כל העובדות שמנינו למעלה מבוססות היטב מן הראיות שהניחו בעלי הדין לפנינו, ובהם עדותו המהימנה מאוד של קוסטה דיב, כמו גם מתוך חליפת המכתבים שבין מחמוד למינהל, ושאר מסמכים שהביא המינהל לפנינו. על יסוד מסכת זו של עובדות, ודברים שאוסיף עליה בהמשך הדברים, אפנה לבחון את תביעת העזבון להצהיר על בעלותו בקרקע.

14.        תביעת עזבון המנוח מכוונת, כאמור בפתח הדברים, להצהרה על בעלותו במגרש 142. רוצה לומר, בעלות הוא מבקש, וביחס למגרש 142 הוא מפנה את תביעתו. ואת תביעתו הוא מבסס על המסמך נ/6,  בו הוא רואה משום הסכם, המחייב את המינהל ליתן לו בעלות במגרש 142, כאמור.

15.        התביעה נסמכת, איפוא, על המסמך נ/6, שעליו העיד קוסטה דיב, כי על טופס זה החתים את כל מי שביקש לרכוש מגרש במכמן, ושילם מקדמה על סך 1,500 לירות וגו'. ובכן, המכתב נ/6 מנוסח כמכתב של המנוח אל המינהל, הוא נושא כותרת 'כתב התחייבות', משמע התחייבות של המנוח [כלפי המינהל], ובו מבקש המנוח מן המינהל להחכיר לו חלק ממגרש 29 בגוש 12217 (לפי סימונו בתכנית 1687), לשם הקמת בית מגורים לו ולבני משפחתו. הוא מודיע, במסמך נ/6 הנ"ל, כי הוא -

'מפקיד בזה סך 1,500 ל"י (אלף חמש מאות לירות) על חשבון דמי החכירה ומתחייב לשלם את היתרה כפי שאדרש באם תאושר בקשתי זו' (ההדגשה - במקור, א.א.).

ועוד מצהיר המנוח ב-נ/6:

'אני מצהיר ומאשר, שידוע לי כי הפקדת הסכום הנ"ל אינה מקנה לי זכויות כל שהן במגרש הנ"ל או בכל קרקע שהיא'.

            את המכתב נ/6 חותם המנוח לאמור: