פסק-דין בתיק א 10445/04

בפני תביעה כספית שהגיש מר חוסני בסטוני (להלן: "התובע") כנגד מר בוריס פוקטולובסקי (להלן: "הנתבע"), בה עותר התובע לחייב את הנתבע בתשלום סך של 31,242 ש"ח.

הרקע העובדתי שאינו שנוי במחלוקת:

התובע הינו בעלים ומנהל רשת חנויות לממכר פלאפל ששמה המסחרי הינו "פלאפל בסטוני".

בשלהי שנת 2001 הסכים התובע כי הנתבע יפתח וינהל חנות לממכר פלאפל בכיכר פריז בחיפה בשם "פלאפל בסטוני" וזאת למשך תקופה של 3 שנים (להלן: "החנות").

להסכמה דלעיל נלוו תנאים נוספים שהטילו חיובים על התובע ועל הנתבע, כאחד.

במסגרת ההסכמות התחייב התובע לספק לנתבע מדי יום ביומו במהלך תקופת ההתקשרות, חומר הגלם המשמש להכנת קציצות הפלאפל (להלן: "הבלילה"), ובתמורה התחייב הנתבע  לשלם לתובע סך של 1 ש"ח עבור כל מנת פלאפל שתמכר בחנות והכל בנסיבות בהן מחיר מנת פלאפל לצרכן עמד על סך של 8 ש"ח.

בנוסף לכך, הוסכם כי במידה והנתבע יעלה את מחיר מנת הפלאפל הנמכרת בחנותו, תעלה התמורה לה זכאי התובע, המבוססת כאמור על מחיר מנת הפלאפל, באופן שאם תעלה מנת פלאפל לצרכן 9 ש"ח במקום 8 ש"ח, ישלם הנתבע לתובע תמורת הבלילה 1 ש"ח ועשר אגורות, במקום 1 ש"ח לכל מנת פלאפל שתימכר.

כחלק מתנאי ההתקשרות, שולם לתובע תשלום חד פעמי על ידי הנתבע לתובע בגין השימוש שאמור הנתבע לעשות בשם המסחרי "פלאפל בסטוני".

הנתבע העיד כי שילם לתובע סך של 10,000 דולר במזומן. התובע הודה כי קיבל תשלום מהנתבע אך לא זכר את שיעורו, אם כי הדבר, כטענתו, רשום במסמכיו.

הנתבע ניהל את החנות על פי ההסדר דלעיל עד לסוף חודש 10/2004, קרי, במשך תקופה של 3 שנים ולאחר מכן הופסקו היחסים העסקיים בין הצדדים, אף שהותירו מחלוקות רבות, אחת מהן מונחת בפני.

גרסת התובע ועתירתו:

התובע טוען כי בינו לבין הנתבע נכרת הסכם בכתב (להלן: "ההסכם" או "החוזה" בהתאמה) אשר על פי תנאיו הוסדרה מערכת יחסים עסקית בין הצדדים.

ההסכם לא הוגש לביהמ"ש על ידי התובע משום שאבד.

נסיונו של התובע לשים יד על החוזה אשר, לטענתו, עותק ממנו שמור אצל הנתבע או אצל רשויות המס, העלה חרס.

בשנה הראשונה להתקשרות שנקשרה בין הצדדים, עמד הנתבע בכל התחייבויותיו כלפי התובע על פי ההסכם ושילם את כל התשלומים המתחייבים ממנו (ר' סעיף 7 לכתב התביעה). אולם, במהלך השנה השניה להתקשרות, מבלי שהתובע נוקב בתאריך מדוייק, התגלה לתובע, כך על פי הנטען, כי הנתבע העלה את מחיר המנה הנמכרת בחנותו מ - 8 ש"ח ל - 9 ש"ח מבלי לידע את התובע. בנסיבות אלה, פרץ סכסוך בין הצדדים שהוביל לכך שהחל מיום 25.1.04 ועד לסיום ההתקשרות ביום 31.10.04 לא שולם לתובע כל תשלום עבור הבלילה, אף שהתובע המשיך באספקה סדירה של הבלילה למרות הסכסוך.

ודוק, בשום שלב, גם לא במהלך התקופה הנזכרת לעיל, לא בוטל החוזה על ידי התובע חרף הטענה כי החוזה הופר על ידי הנתבע.

אציין, כי התובע הגיש את כתב תביעתו ביום 30.5.04 ועתר לחיוב הנתבע בסך 15,509 ש"ח נכון ליום הגשת כתב התביעה וזאת בגין אי תשלום עבור הבלילה שסופקה על ידי התובע לנתבע החל מיום 25.1.04 ועד מועד הגשת התביעה. התביעה התבססה על חישוב  החוב לפי קריטריון שונה מהקריטריון שהוסכם עליו, קרי, חיוב לפי מספר דליי בלילה שסופקו במכפלה של עלותם, על פי עלויות שנלקחו מבית מדרשו של התובע, במקום חישוב לפי מחיר מנות הפלאפל שנמכרו בתקופה זו.

ביום 9.1.05, לאחר שההתקשרות העסקית הסתיימה, הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, ותיקן את סכום תביעתו לסך כולל של 31,242 ש"ח, מאחר ולטענתו המשיך לספק לנתבע את חומר הגלם - הבלילה, תקופה נוספת שהסתיימה ביום 31.10.04,  מבלי לקבל כל תמורה.

בכתב התביעה המתוקן שוב ערך התובע חישוב החוב על פי עלות דליי בלילה, בהתאם לחישוב שנערך על ידו בכתב התביעה הראשון.