פסק-דין בתיק א 10435/06

מונחת בפני תביעה אשר הוגשה בהליך של "סדר דין מקוצר" ולאחר מתן רשות להתגונן, עברה לפסים של "סדר דין מהיר" וביסודה חלוקים הצדדים בדבר תשלום בעבור טונרים, אשר לטענת התובעים, סיפקו לנתבעת. 

טענות התובעים :

לייזר ליין מעבדות שירות ומכירות בע"מ (להלן: "התובעת"), הינה מעבדת שירות, המעניקה שירותי תיקון למדפסות, למכשירי צילום ומכונות פקס. רוני שובל (להלן: "תובע 2") הינו מנהל ושותף במעבדת השירות.

לטענת התובעים, בתאריך 21.7.05 סיפקו לנתבעת ציוד מתכלה, אשר כלל - 2 טונרים - שעלותם מסתכמת בסך 655 ש"ח. למרות התחייבות הנתבעת לשלם לתובעים וחתימת נציגתם על גבי החשבונית בעבור הציוד, נמנעה מלעשות כן.

טענות הנתבעת:

טוענת הנתבעת, כי הציוד במתכלה נשוא כתב התביעה לא הוזמן מעולם על ידי הנתבעת והחשבונית הנטענת מעולם לא נחתמה על ידי הנתבעת או מי מטעמה. יתרה מכך, זמן רב לפני המועד הנזכר בחשבונית האמורה, ובשל אי השלמה עם מחיריהם הגבוהים של התובעים, הפסיקה הנתבעת את כל קשריה העסקיים עם התובעים או מי מהם, ועל כן אף הופתעה לגלות במשרדיה דרישה לתשלום בעבור ציוד מתכלה הנושאת את שם התובעים.

התביעה נוהלה ב"סדר דין מהיר", על כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984.

דיון

מששמעתי את עדויות הצדדים ואת סיכומיהם הנני בדעה כי דין התביעה להידחות וכפי שיפורט להלן:

ידוע הוא, כי הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל  השכנוע  שנתקיימו כל העובדות המהוות  את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד 1000, 1005 - 1004 וכן, ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364).

אכן בתיק זה, כבכל הליך תביעה שיגרתי, התובע הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך, נטל ההוכחה להוכיח את טענותיו, עליו הוא מוטל. רמת הנטל היא כמובן זו המקובלת במשפט אזרחי, דהיינו, מאזן ההסתברות או הוכחת הגרסה "המסתברת יותר".

במקרה דנן, לא הרימו התובעים את נטל ההוכחה המוטל עליהם. עדותו של תובע 2 הינה עדות של בעל דין, אשר אינו יכול להעיד ישירות בידיעה אישית על אף אחת מיסודות התביעה. סבורני, כי היתה צפייה הגיונית ומתבקשת, בנסיבותיו של המקרה, כי התובעים יזמנו לעדות את גברת "פייגי", אשר לטענתם קיבלה את הטונרים נשוא התביעה וחתימתה - היא זו אשר מתנוססת על גבי החשבונית נשוא התביעה, או לפחות את השליח שמסר את הטונרים מטעמם. משלא עשו כן, התובעים לא הרימו את הנטל הדרוש על מנת להוכיח תביעתם.

כלל ידוע הוא, כי אי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר ומניח את הדעת, מערערת את גרסתו של אותו צד ולפעמים אף שוללת את מהימנותה. בע"א 548/78 נועה שרון נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1), 736, 762-763 נאמר כי:

"מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

דברים דומים נאמרו גם על ידי כב' השופטת בן-פורת בע"פ 437/82 אבו  נ' מדינת ישראל, פד"י לז (2) 85, 97:

"הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגרסה המפלילה, בה דוגלת התביעה."

לא זאת בלבד, בדיון ההוכחות התבצעה שיחת טלפון לגברת "פייגי", אשר אמורה הייתה לחזק את גרסת התביעה. לדידי - שיחה זו פעלה לרעתם וזאת מאחר ולא דאגו התובעים לפעול על פי הוראות הדין ולזמן את הגברת לעדות או לחלופין לבקש מבית המשפט את זימונה, כשברור בעליל שהם יודעים איך להשיג אותה.

גיבובי המילים באמצעות שיחת הטלפון שהתבצעה במהלך דיון ההוכחות - אשר ממנה לכל היותר ניתן היה להבין כי קיימת גברת העונה לשם פייגי ותו לא, לא יכולה לסייע לתובעים.

הזמנת הגברת "פייגי" לדיון ההוכחות נדרשה לשם גילוי האמת וחקר העובדות, כפי שהתובעים טענו להן. משלא הוזמנה העדה, לא נמצאו תימוכין לגרסתם של התובעים, המבוססת כל כולה על דבריה של אותה אשה.