פסק-דין בתיק א 1040/02

בפני תובענה בה מבקש קיבוץ דגניה ב' [להלן - "הקיבוץ"] הצהרה כי סכומי הקיצבה המשולמים לנתבע [להלן - "הנתבע"] שייכים לקיבוץ, וליתן צו המחייב את הנתבע להעביר את סכומי הקיצבה שקיבל מיום 1/1/2000 ואת כל סכומי הקיצבה שיקבל בעתיד לקיבוץ.

הנתבע מצידו הגיש תביעה שכנגד, ובה ביקש להצהיר כי הקיבוץ פעל שלא כדין שעה שקיזז את תקציבו של הנתבע כנגד חובו הפסוק, ולחילופין היה על הקיבוץ להקטין את החוב בהוצל"פ; כי הנתבע זכאי לקבל מהקיבוץ את תקציבו ויתר הזכויות להם זכאים חברי קיבוץ במצבו; וכי הנתבע רשאי להותיר בידו סכום שאינו פחות משווי השרותים הניתנים לחברי הקיבוץ; כמו כן מבוקש להצהיר כי אין הקיבוץ רשאי ליטול את הסכום הנותר מהגימלה לאחר התשלום המשולם על ידו על פי צו התשלומים; ואחרון מבוקש לקבוע כי באם יפעיל הקיבוץ תכנית שינוי במסגרתה יחדל מאספקת מלוא צרכיהם של החברים, יהיה על הקיבוץ להחזיר למר ניב את מלוא הסכומים שייגבו ממנו על פי פסק הדין, ולא יהיה רשאי לגבות ממנו סכומים נוספים על פי פסה"ד.

["פסה"ד" - פסק דינו של כב' השופט ארבל בת.א. 2768/98 בבימ"ש השלום בעפולה].

רקע

הנתבע הינו חבר הקיבוץ ועבד מטעמו במשך שנים רבות כעובד מדינה במשרד החקלאות. לאחר פרישתו החל לקבל קיצבה אותה היה אמור להעביר לקיבוץ, ואשר בשלב מסוים הפסיק להעבירה.

עקב כך הוגשה נגדו תביעה בבית משפט השלום בעפולה, וביום 29/1/05 ניתן בה פסק דין על ידי כב' השופט ארבל. פסה"ד חייב את הנתבע לשלם לקיבוץ את כל הכספים שהגיעו לידיו ואשר אותם לא העביר לקיבוץ מינואר 1994 ועד ליום 31/12/99.

כב' השופט ארבל קבע בפסק דינו כי אין הוא פוסק דבר לגבי התקופה שלאחר 31/12/99, וציין כי הסעד העתידי " אשר אינו קצוב בסכום, אינו מצוי בתחום סמכותי על כן לא אדון בו".

לאחר פסה"ד ולאורו התבקש הנתבע להעביר לקיבוץ את סכום פסה"ד וכן להכניס לקופת הקיבוץ את הכספים העתידיים שיתקבלו כקיצבה.

הנתבע התנה את העברת כספי הקיצבה על ידו, בויתור מטעם הקיבוץ על כל  סכום פסה"ד, שעמד נכון לאותו מועד על סך 412,297 ש"ח בקירוב, תנאי שלא היה מקובל על הקיבוץ, ועל כן הוגשה התביעה כאן לקבלת הסעד ההצהרתי לעיל, וצו העשה.

טענתו העיקרית של הקיבוץ הינה למעשה כי פסה"ד יצר השתק פלוגתא בכל אותם עניינים המזכים אותו בסעד ההצהרתי, וכי הנתבע מנוע מלהעלות את טענות ההגנה אותן הוא מעלה מחמת אותו השתק.

כדי להשלים את התמונה העובדתית יצויין כי לאחר פסה"ד, נקט הקיבוץ בהליכי הוצל"פ כנגד הנתבע ובחקירת יכולת שנעשתה לנתבע נקבע צו לתשלומים חודשיים בשיעור של 1,500 ש"ח.

כמו כן הוטל על ידי הקיבוץ עיקול על הקיצבה אותה מקבל הנתבע ממשרד החקלאות, למעט הסכום הפטור מעיקול.

כאשר נקבע הצו לתשלומים, נלקח בחשבון הסכום המעוקל כך שבידי הנתבע נותר רק הסכום הפטור מעיקול.

הנתבע טוען בכתב הגנתו כי אינו חייב להעביר את יתרת הקיצבה לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ולאור הוראות חוק הגנת השכר.

מעבר לכך, בפיו טענות הגנה רבות שעיקרן הטענות המפורטות בתביעה שכנגד ואתייחס אליהן בהמשך.

דיון:

תקנון הקיבוץ [נספח 1 לתצהיר שחף], קובע בסעיף 2(ה) לחלק א' כי אחת ממטרות הקיבוץ היא:

" להחזיק קופה משותפת אשר לתוכה ייכנסו כל הכנסות החברים ואשר מתוכה יקבלו החברים את כל צורכיהם".

בהתאמה לכך, מופיע סעיף 3(ג) אשר קובע כי: