פסק-דין בתיק א 1036/03

פתח דבר

1.         ביום 8.4.98 נהג אלעד דקר, יליד 14.9.80 (להלן, "התובע" או "אלעד"), באופנוע מ.ר.

18-882-01, כאשר תוך סטייתו ימינה איבד את השליטה באופנוע הנ"ל, עף ממנו ונחבט בקרקע (להלן, "התאונה"). ביום 2.1.03 הוא הגיש את תביעתו זו בגין נזקי הגוף, שנגרמו לו עקב התאונה. אין מחלוקת לגבי החבות (ראה: הצהרת בא-כוחן המלומד של הנתבעות בעמ' 2 לפרטיכל הדיון מיום 30.9.03). אין טענה, שהתאונה קרתה בנסיבות, שהיה בהן, כדי לזכות את התובע בתגמולי המוסד לביטוח לאומי (השווה: סעיף 8 לסיכומי התובע). בסיכומי הנתבעות נזנחה הטענה, שהצלקת על כתפו הימנית של אלעד נובעת מתאונה קודמת מיום 19.7.97.

מונה פרופ' דן מלר כמומחה מטעם בית-המשפט. הוא בדק את התובע ביום 12.5.02וחיווה את דעתו, כי הצלקת, שנותרה בכתפו הימנית של התובע, גרמה לו לנכות צמיתה בשיעור 10% בהתאם לסעיף 75 (1) ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה ), תשל"ז-1956 (התוספת), הקובע 10% נכות בגין צלקות בגוף, שהן "מכאיבות או מכערות"). היות ונתבקשנו על-ידי הנתבעות לקבוע על-פי התרשמותנו הבלתי-אמצעית מן הצלקת, שהיא לא הותירה בתובע נכות צמיתה, מן הראוי לשים לב, שסעיף  75 (1) א' לתוספת לתקנות הנ"ל קובע 0% נכות, כשהמדובר בצלקות שאינן מפריעות, אינן מכערות ושאינן גורמות להתרופפות קיר הבטן.

אומר כבר עתה, שתלונותיו של התובע, שהוא אינו מצליח להרים משא מעל גובה מסוים (עמ' 12 שורות 12 - 14 לפרטיכל), שיש לו מגבלות וכאבים בפעלת יד ימין ביעילות, כגון בעת האחיזה (סעיף 14 לתצהירו של התובע בעדות ראשית), שהתאונה גורמת לו למתח, עצבנות וחלימה מסוייטת (סעיף 22 לתצהירו הנ"ל של התובע), כמו הטענה בעדות אמו, שהתאונה גרמה לו דכאון בהתחלה וגם מאוחר יותר (עמ' 9 שורות 29 - 31 לפרטיכל), לא הוכחו כדבעי. כידוע, ענין שברפואה יש להוכיח בחוות דעת ובמקרה כגון דא, שהוא תביעת פיצוי לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, בחוות דעת של מומחה מטעם בית-המשפט.

נכותו של התובע

2.         בחווד דעתו מיום 16.6.02, ציין פרופ' מלר את הממצא של שטח עגול בגודל 8.5 X 5.5 ס"מ בעל גוון אדום בכתפו הימנית של התובע, אשר במרכזו צלקת בולטת כלפי מעלה בגודל 3 X 2 ס"מ.  לפי ממצאיו, הצלקת רגישה למגע ומעוררת תגובת רתיעה. בפרק הדיון והמסקנות בחוות דעתו הנ"ל ציין פרופ' מלר, שהצלקת היא מסוג Keloid, שהיא צלקת פעילה, הגורמת גרד טורדני ואינה מגיבה היטב לטיפול ניתוחי או אחר. פרופ' מלר ציין את תלונותיו של התובע בפניו על צלקת בולטת, טורדנית ומכערת, אשר גורמת לו גרד בלתי פוסק, בייחוד במגע עם צמר. עוד תועדה תלונתו של התובע בפני המומחה הנ"ל, שהמגע עם מי כלור בבריכת שחיה גורם לו צריבה וגרד. מסקנתו של פרופ' מלר (סעיף 1 לפרק "דיון ומסקנות" הנ"ל) היתה, ש"כל תלונותיו של הנבדק סבירות וקבילות לנוכח סוג זה של צלקת, וההפרעות הנגרמות לו בגינה מקנות לו נכות צמיתה, תפקודית ואסתטית כאחד, בשיעור 10% על בסיס תקנת מל"ל 75 / 1 / ב' ". עוד המליץ פרופ' מלר  (בסעיף 7 לפרק "דיון ומסקנות" הנ"ל), כי "על הנבדק להימנע מחשיפת כתפו הימנית לשמש, אם ברצונו למנוע עצמו מגרד טורדני, אף כי גרד מופיע וימשיך להופיע גם ללא חשיפה לשמש". על בסיס חוות דעתו זו טען התובע, שהתאונה הותירה בו נכות צמיתה, הפוגעת ביכולתו להשתכר. זאת, כי בהיותו בעל 10 שנות לימוד בלבד וחסר כל השכלה מקצועית, לפי הטענה, עיסוקו העתידי צפוי להיות עבודת כפיים ובתור עובד כפיים בעיר מגוריו, אילת, מצטמצמות אפשרויות עבודתו למקומות עבודה מחופים או מוצלים או ממוזגים או במשמרות לילה (סעיפים 40 ו - 41 לסיכומי התובע).

א.         לפי סיכומי התובע, הנתבעות לא הפנו שאלות הבהרה למומחה מטעם בית-המשפט (סע' 27 לסיכומי התובע) ובוודאי ידוע לנו, שהוא לא נחקר בחקירה נגדית. בנסיבות אלו, לפי התובע (סעיף 7 לסיכומי התגובה מטעמו), דרושים נימוקים כבדי משקל, כדי לסטות מחוות דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט. אין ואין יכול להיות ספק, שבית-המשפט הוא המכריע הסופי גם לענין נכותו של התובע. נשאלת השאלה, אם יש מקום לא לקבל את דעתו של פרופ' מלר, המתבטאת בחוות דעתו, שלתובע נכות תפקודית ואסתטית כאחת, בשיעור 10% לצמיתות.

ב.         התרשמתי מצלקתו של התובע בכתפו הימנית (עמ' 10 שור 29 לפרטיכל). ראיתי, שכל אזור הצלקת שזוף. שמעתי את עדותו של התובע והתרשמתי, שהצלקת אינה גורמת לו לנכות תפקודית היום. לא ראיתי לנכון לדחות את דעתו של פרופ' מלר לענין האסתטיקה, אך ראיתי לקבוע, שנכותו הרפואית של התובע אינה בעלת השלכה תפקודית היום. להלן סיבותי לקביעה זו:

           לאחר קריאתנו את המלצת פרופ' מלר, שיימנע התובע מחשיפת כתפו לשמש ובהתאם לטענות התובע, כי הצטמצמו אפשרויות עבודתו לעבודה במקומות מקורים או ממוזגים או במשמרות לילה, הופתענו לגלות, שכל כתפו הימנית של התובע שזופה. השיזוף דרש הסבר והסברו של התובע לא הניח את דעתי. תחילה העיד אלעד, שהוא נמצא באילת מזה כחודשיים וחצי והולך לים אחר הצהריים ובערב. ואולם, לפי עדותו זו, השיזוף אינו מהים (עמ' 10 שורות 13 - 14 לפרטיכל). בהמשך העיד אלעד, שהשיזוף הוא מן העבודה, אך שבזמן עבודתו הוא לובש חולצה (עמ' 10 שורות 21 - 22 לפרטיכל). לא היה בעדותו האחרונה זו, כדי להסביר, מדוע כתפו שזופה. משהתעקשה באת-כוחן המלומדת של התנבעות, שתינתן תשובה, המתקבלת על הדעת, הודה אלעד, שיכול להיות, שלבש גופיה (בעבודה - ג'ט"ל) ושלעתים הוא לובש גופיה ללא חולצה מעליה בעבודה (עמ' 10 שורות 22 - 23 לפרטיכל). או אז נמלך אלעד בדעתו והעיד, שהוא משתזף בנסיבות אחרות וששיזופו אינו מעבודתו. לדבריו (בשלב הזה של עדותו), השיזוף הוא מן השמש בשעה 17:00 באילת. כשעומת עם הטענה, שהשמש באילת בשעה 17:00 היא כשמש בתל-אביב אחר הצהריים, התובע השיב: "אמת". התוצאה מעדות מפותלת זו היתה התרשמותו של בית-המשפט, שנכותו של התובע אינה מונעת ממנו עבודה בשמש. אף לפי עדותה של אמו, הגב' תמר דקר, במהלך שהותו של התובע בביתה ברעננה החל ממאי 2004 ועד לחדשים אחדים טרם עדותו בפנינו במאי 2005, עבד התובע חלק מן הזמן כמציל בבריכת השחיה העירונית. ובאשר לעדות התובע על תעסוקה נוספת, למדנו מפיו על עבודתו כנהג משאית בטון משעות הבוקר ובמהלך כל שעות היממה, כאשר במהלכן הוא עומד ליד המשאית בשעת פריקת הבטון, הנעשית באמצעות מנוע המשאית (עמ' 11 שורות 7 - 12 לפרטיכל). אלעד גם עבד בחברת קומושוב, המבצעת עבודות עבור חברת המלח, באילת וכנהג שופל במשמרות של 12 שעות גם בלילות וגם בימים (עמ' 11 שורות 13 - 14 וגם שורות 16 - 17 לפרטיכל). אלעד גם עבד בשירות חברת נתיבי ערוער בע"מ שנה וחודשיים כנהג שופל (עמ' 11 שורות 19 - 20 לפרטיכל). לפי האישור ת/ח', עבודתו עבור נתיבי ערוער בע"מ התבצעה "במתחם ממוזג ומקורה ואינה כרוכה בחשיפה לשמש". הגם, שלפי האישור מרבית עבודתו התבצעה בשעות הערב ובמשמרת לילה. אישור זה - אשר נותנו לא העיד לפנינו, ואשר אין ניתן לדעת את זהותו (שהרי, האישור נחתם בשם החברה ללא ציון שמו של החותם) - אין בו, כדי להתגבר על הרושם, שהתובע - שעבד כמציל בבריכת השחיה וגם נהג לעמוד ליד משאית בעת פריקת בטון - אינו נזהר בעבודתו מן החשיפה לשמש (זאת מבלי לגרוע מדברי התובע על עבודתו לעתים בגופיה וחשיפתו לשמש של אילת בשעה 17:00, שהיא, כדבריו, כשמש התל-אביבית אחר הצהריים). אין תימה, כי על רקע זה בית-המשפט ראה, שצלקתו של התובע שזופה. לאור כל האמור, הריני קובע כי נכותו הרפואית של התובע בשיעור 10%, אין לה השפעה תפקודית.

הפיצוי לתובע: ראשי הנזק

3.         בהעדר נכות תיפקודית, אין מקום לקבוע לתובע פיצוי אלא בגין הנזק, שנגרם לו עד למתן פסק-הדין. גם לא התרשמתי, שייזדקק התובע להוציא הוצאות בעקבות נכותו הרפואית או שיזדקק לסיוע בעתיד לבוא בגללה. לכאורה, בין כתיבת חוות-דעת דעתו של פרופ' מלר ביום 16.6.02 לבין עדותם של אלעד ואמו לפנינו ביום 19.5.05 השתפר מצב צלקתו, כך שנהייתה בעלת השלכה אסתטית בלבד (כאן המקום לציין, כי אין לפנינו כל טענה, שיש בפגם האסתטי בכתפו של התובע, כדי לפגוע בפרנסתו). בהעדר הוכחה מדויקת למועד סיום תהליך שיפור צלקתו של התובע ביחס למתואר בחוות דעתו של פרופ' מלר, נראה את השינוי הזה כמתחולל באמצע תקופה זו, לאמור, שנראה את צלקתו כבעלת השלכה תיפקודית מיום 8.4.98 (יום התאונה) עד יום 1.12.03.

כאב וסבל

א.      עתה נפנה לראשי הנזק, קרי הפיצוי, באופן פרטני. חישוב הפיצוי בגין כאב וסבל יתבסס על 10% נכות רפואית צמיתה והעדר אישפוז. אוסיף למעלה מן הצורך, שלפי התרשמות בית-המשפט, הדימוי העצמי של אלעד תלוי לא מעט במראהו וסובייקטיבית נגרם לו סבל בעקבות הצלקת, שנותרה בכתפו. אין בכך, כדי לגרוע מן האמור בסיפא לסעיף 1 לפסק-דין זה.

סיעוד

ב.     ניכר מקריאת תעודת חדר המיון מיום התאונה (8.4.98), שנחבל אלעד באופן, שהותיר בו סימני חבלה (שפשופים) רבים ונותר הוא עם רגישות מקומית. אמנם, לא נגרמו לו שברים, אך החלטת אמו להביאו מוקדם מן המתוכנן בערב פסח מאילת לביתה אז בנתניה ולסעוד אותו היתה מובנת ומוצדקת. האמנתי לגב' דקר בנושא הקשיים של התובע להסתובב במיטתו והצורך לסייע לו בפעולות פשוטות ויומיומיות (סע' 9 לתצהיריה של תמר דקר ועמ' 8 שורות 19 ואילך לפרטיכל). התרשמתי, שסיוע זה נמשך שלושה שבועות, תחילה בשעות רבות יותר ובהמשך בשעות, שהלכו ופחתו. לפי התרשמותי, המדובר בסיוע מעבר למצופה באופן סביר ורגיל מקרוב משפחה, אשר בן משפחתו נקלע לתאונה. על סיוע זה יינתן פיצוי גלובלי.

הוצאות

ג.      באשר להוצאות על נסיעות אינני סבור, שיש מקום לכלול את חצי קילומטר הנסיעה מביתה של הגב' דקר למרפאת קופת החולים (אז בנתניה) בחישוב הגלובלי של פיצוי על הוצאות. בהעדר קבלות, יש מקום ליתן פיצוי בגין הטיסות מאילת לנתניה בתקופת ההחלמה הראשונית ובגין הטיסה מאילת לתל-אביב לצרכי הבדיקה על-ידי פרופסור מלר. במסגרת הצו להוצאות תושב לתובע הוצאותיו על שכר-טרחת המומחה מטעם בית-המשפט. לא שוכנעתי בנחיצות תרופות, משחות ומקדמי הגנה מעבר לכלול בסל הבריאות. ובאשר לשאלה, אם יש מקום לפצות את התובע כלל בגין נזק מיוחד בהעדר קבלות, ראוי להביא מדברי המלומד קציר כלהלן:

                    "...כאשר קיומו של הנזק אינו מוטל בספק, לא יהסס בית המשפט להעריך את        שיעור הפיצויים המגיעים ויפסוק סכום מתאים וכשם ש"הנזק המיוחד" בהפסד       השתכרותו נפסק, לפעמים בסכום גלובלי, כך גם הפיצוי בשל הוצאות שהוצאו"           [ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, 1997) 587].

        בנסיבות אלו, ייפסק לתובע פיצוי גלובלי בעבור הוצאות נסיעותיו.

הפסד שכר בעבר

ד.         באשר להפסד השכר בעבר (מיום התאונה, 8.4.98, עד היום, אשר קבענו, שממנו והלאה, תחדל נכותו של התובע להיחשב כנכות תיפקודית, הוא יום 1.12.03) (ראה: סע' 3 לעיל), חסרים נתונים רבים מדי, כדי לקבוע פיצוי, אלא בדרך האומדנה. הרי, אין לנו תלושי שכר מן התקופה, שקדמה לתאונה, אם כי האמנתי, שהתובע הועסק בעבודות מזדמנות טרם גיוסו לצבא באוקטובר 1998 (סעיף 32 לתצהיר התובע בעדות ראשית).  אזכיר, שלפי התובע, הוא השתכר בכ-4,000 ש"ח נטו לחודש עובר לתאונה (סעיף 32 לתצהירו בעדות ראשית). כל אומדנה של הפסד שכרו צריכה לקחת בחשבון, שיש להפחית מתקופת 62 החודשים מיום התאונה 8.4.98 עד יום 1.12.03 מספר ניכר של חודשים, הכוללים, בין היתר,את 14 חודשי השירות הצבאי (עמ' 9 שורה 19 לפרטיכל), 6 חודשי עבודות שירות (עמ' 9 שורות 22 - 24 לפרטיכל) (אינני סובר, שבזמן ריצוי המאסר בעבודות שירות, סביר היה לצפות שהתובע ישתכר מעבודה, ולכן, אין להכיר בתקופה זו כתקופת הפסד השתכרות בעקבות התאונה) ועוד חודשים לא מעטים, בהם עבד התובע.  התרשמתי, שאין ידעות לנו במדויק תקופות עבודתו של התובע. גם אין אנו יודעים, אם עבד התובע בין יום קרות התאונה ליום גיוסו לצה"ל (עמ' 12 שורות 7 - 8 לפרטיכל). יש גם לקחת בחשבון, שככל שהמועד הרלוונטי סמוך לאחר שתי הרשעותיו של אלעד בגין הסחר בסם והחזקת סם (עמ' 9 שורות 19 - 24 לפרטיכל), כי אז בלעדי התאונה היתה צפויה פגיעה בהשתכרותו של התובע. בין החישובים לא ייפקד מקומה של העובדה, שאלעד סיים 10 שנות לימוד, וכי מלבד הנהיגה ברכב משא לא רכש השכלה מקצועית.

הפיצוי לתובע

4.          בגין התאונה ייקבע לתובע פיצוי כדלקמן:

א.       כאב וסבל בערכים להיום (כולל ריבית)

(על בסיס 10% נכות רפואית ללא אשפוז)                           20,680 ש"ח