פסק-דין בתיק א 1035/01

העובדות:

1.         התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 20.8.99 . התאונה אירעה שעה שטרקטור המבוטח על ידי הנתבעים 2 ו-3, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן:"הפניקס") ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, התדרדר ללא נהג ומחץ את התובע אל רכב מסוג פג'ו, שהיה מבוטח על ידי מנורה, חברה לביטוח בע"מ (להלן:"מנורה"). הטרקטור המשיך להתדרדר ופגע ברכב מיצובישי (להלן:"מיצובישי") שהיה בבעלות עופר ערד ומבוטח באליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן:"אליהו"). לא היה כל מגע בין התובע למיצובישי. פגיעותיו של התובע נגרמו כתוצאה מכך שנמחץ על ידי הטרקטור לכיוון רכב הפג'ו. הפניקס ואבנר שלחו הודעת צד ג' לנהג הטרקטור ולאליהו חב' לביטוח וכן למנורה, מבטחת רכב הפג'ו.

בהסכמה ניתן פסק דין חלקי לסילוק תביעת התובע, על ידי הפניקס. קיימת הסכמה בין הפניקס למנורה שרכב הפג'ו הינו רכב מעורב ולכן על הפג'ו להשתתף בתשלום נזקי הגוף של התובע. השאלה היחידה לדיון האם המיצובישי הינו רכב מעורב וכתוצאה מכך על אליהו לחלוק יחד עם הפניקס ומנורה בפיצוי ששולם לתובע.

השאלה העובדתית שבמחלוקת היא האם חנתה המיצובישי כדין.

            עמדת הפניקס:

2.         המיצובישי חנתה שלא כדין, כיוון שחנתה בדרך עירונית בסמוך לכביש על דרך העפר, שהוא מדרכה ובכך היוותה סיכון למשתמשים בדרך. המיצובישי באופן חנייתה אילצה את הולכי הרגל ללכת על הכביש, כעדותו של עוזי רז, המומחה מטעם הפניקס. שטח העפר המצוי בצד הכביש הוא מדרכה, לאור הגדרת מדרכה בתקנות התעבורה. תקנה 72 לתקנות התעבורה אוסרת על חניית רכב על המדרכה, אלא אם כן הוצב תמרור המתיר זאת ובתנאי שנותר מקום למעבר להולכי רגל. המבחן הוא אם נגרם סיכון תחבורתי בתור שכזה ולא האם נוצר סיכון תחבורתי במקרה הספציפי. הגם שהוכח כי אופן חניית המיצובישי היוותה סיכון תחבורתי, גם במקרה הספציפי.

יש לפרש את סעיף סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים התשל"ה - 1975 (להלן:"החוק"), כך שאת הסיפא יש להחיל גם לגבי הרישא להיות הרכב רכב מעורב לאור מטרת המחוקק למנוע התדינויות מרובות, לפשט הליכים ולפזר הנזק. אין צורך לדון בכל מקרה בשאלה "האם יש לראות ברכב מעורב בתאונה ישירות עם הנפגע או למצוא קשר סיבתי בין הפגיעה לבין אותו כלי רכב" (סעיף 21, פסקה 4  לסיכומים).

יש לדחות הגישה הסוברת, כי את סעיף 3(ב) יש לקרוא בשני שלבים, כך שתחילה תידון השאלה האם לנפגע עילת תביעה כנגד כל אחד מהרכבים המעורבים ורק בשלב השני תיבחן חלוקת הפיצוי, לפי שאלת המגע הפיזי. גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות החוק, לשונו והגיונו כיוון שהמחוקק בתיקון סעיף 3(ב) טרח, הרחיב וקבע שלענין חלוקת החבות המעורבות היא פיזית בלבד, ודי בקיומו של מגע בין כלי הרכב ללא מגע של כלי רכב זה או אחר עם הנפגע. זאת למדים גם מהגדרת סעף 3(א) לחוק הקובע כי תאונת דרכים בה היו מעורבים מספר כלי רכב, האחריות לנזקי גוף היא של מי שנסע בכלי הרכב שלו. מכאן שאין הכוונה להגדרת תאונת דרכים לפי סעיף 1 לחוק, אלא הכוונה למעורבות בתאונת דרכים, קרי, המעורבות הפיזית. זאת ניתן גם ללמוד מהוראות צו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבוטחים) התשס"א - 2001, בו העקרונות זהים לאלה של סעיף 3(ב) כך שהכוונה היא למעורבות פיזית. גם בעובדה שהפגיעה בתובע שינתה את מסלול ההידרדרות של הטרקטור ניתן לראות אירוע תאונתי אחד מתמשך.

יסוד הקשר הסיבתי חיוני כאשר בוחנים אם הרכב חנה במקום אסור אך לא כאשר בוחנים את חלוקת הנזק לפי סעיף 3(ב) שכן אז "אין צורך בקרות תאונת דרכים כלפי הנפגע מבחינת הרכב המעורב ... אין צורך להתחקות אחר קשר סיבתי בין החנייה האסורה לבין הפגיעה בתובע, אלא על קשר סיבתי בין החניה האסורה למעורבות הפיזית של הרכב" (סעיף 44 לסיכומים). השאלה שצריכים לשאול היא, אלמלא חנה הרכב במקום בו חנה, האם היה מעורב פיזית בתאונה, אם התשובה היא חיובית, הרי שעסקינן ברכב מעורב לפי סעיף 3(ב) לחוק.

עמדת אליהו:

3.         המיצובישי חנתה במקום המותר לחניה, כעולה מעדותו של עופר ארד, הבעלים של הרכב, לפיה החנה את רכבו בשולי הכביש על דרך העפר, צמוד למדרכה במקביל לשוליים. במקום אין שלט האוסר חניה והמרחק בינו לבין מקום התחרשות התאונה היה כ-10 מטר.

חניה מחוץ לשטח האספלט הינה חניה מותרת ומקובלת אלא אם יש תמרור האוסר זאת כפי שקבע המומחה מטעמם. בעוד המומחה מטעם הפניקס, מר רז, קבע כי המיצובישי חנתה שלא כדין, מבלי לבדוק הנתונים הספציפיים במקום התאונה, אם היה מקום מעבר להולכי רגל מבלי שהרכב יהווה סיכון תחבורתי. במיוחד כאשר בחקירתו מר רז, אישר שבצורה בה חנה רכב המיצובישי (לאחר שהוסבר לו אופן החניה),  יש מעבר להולכי רגל, בלי לעלות על הכביש. חניה במקביל לכביש כמו כאן מותירה רווח של כחצי מטר מעבר להולכי רגל. משכך לא היה באופן חניית המיצובישי כדי ליצור סיכון תחבורתי ואין לקבוע שחניית המיציבושי היתה שלא כדין.

חניה אסורה יש לפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי בין אם מדובר בחניה מותרת ובין שלא. חניה תהיה חניה אסורה גם במקרה שאין שלט האוסר חניה אולם עצם החניה מהווה סיכון תחבורתי. חניה במקום שבו יש שלט האוסר חניה ואין בה סיכון תחבורתי לא תחשב כחניה אסורה. משכך, אין להסתמך באופן בלעדי על תקנות התעבורה לקביעה כי החניה היא זו שגרמה לסיכון תחבורתי אלא יש לבחון נסיבותיו של כל מקרה כשהמבחן הוא מהותי ולא טכני. בענינינו לא הוכח שהמיצובישי חנתה במקום אסור. גם על פי מבחן הסיכון התחבורתי לא התקיים סיכון להולכי הרגל.

גם אם מדובר בחניה אסורה שהיה בה כדי ליצור סיכון תחבורתי עדיין לא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש. לבדיקת הקשר הסיבתי יש לבדוק תחילה אם קיים קשר בין חניית הרכב במקום אסור לחניה לבין התאונה ולאחר מכן לבדוק אם קיים קשר בין פגיעת התובע לחניית הרכב האסורה. בתיק זה אף אחד מהשניים לא מתקיים, שכן רכב המיציבושי לא היה מעורב בתאונת הדרכים, כהגדרת תאונת הדרכים בחוק, לכן אין מקום לפנות להוראות סעיף 3(ב) החל רק על האירועים המוגדרים כתאונת דרכים על פי סעיף 1 לחוק.

הפרשנות הראויה של סעיף 3(ב) באה לידי ביטוי ברישא של הסעיף והיא קיומו של קשר סיבתי משפטי בין השימוש ברכב לבין הפגיעה. הסיפא של הסעיף עליה סומכת הפניקס מתייחסת רק לחלוקת החבות.

עמדת מנורה:

4.         מנורה מצטרפת לסיכומי הפניקס ומוסיפה כי אין לקבל הטענה שהחניה מותרת אלא אם קיים שילוט האוסר זאת. הפרשנות הנכונה היא כי חלק מהדרך היא אכן מדרכה עליה אין להחנות, אולם על החלק האחר אפשר להחנות אם החניה אינה חוסמת את המעבר להולכי הרגל, כפי שארע כאן.

            המבחן בסעיף 3(ב) לחוק שונה מזה המוגדר בסעיף 1 לחוק. בסעיף 3(ב)  לחוק המבחן הינו מבחן המגע, בין כלי הרכב, המבחן הפיזי ונועד למנוע את הצורך במבחנים מסובכים של קשר סיבתי אשר יכניסו בדלת אחורית את מבחני האשם. המבחן הוא מבחן שרירותי ומבטא את מדיניות המחוקק להביא לביזור הנזק כענין שבמדיניות.

            דיון: