פסק-דין בתיק א 10341/04

בפני תביעה לפיצוי מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: " החוק").

כללי -

1. התובע, אייל בן יהודה, יליד 1988 (להלן: " התובע"), נפגע בתאונת דרכים ביום 5/6/03, בהיותו בן 15 שנה, בעת שרכב על אופניו.
2. הנתבעת מס' 1, רויטל עמר, היתה הנהגת ברכב אשר פגע בתובע, והנתבעת מס' 2, ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ, היתה המבטחת של הרכב הפוגע במועדים הרלבנטיים (להלן ביחד: " הנתבעים").

3.       הצדדים אינם חלוקים בשאלת חבותם של הנתבעים לפצות את התובע בגין נזקיו, אך חלוקים הם באשר לשיעור הנזק.

מסכת הראיות -

4. בפני נשמעו העדים הבאים:

מטעם התובע העידה אימו, הגב' שולמית בן יהודה (לגבי תצהירה ת/1). 

מטעם הנתבעים העידו הגב' לימור גלרט-סופר, שהינה פסיכולוגית של ביה"ס הבונים בו למד התובע (להלן: " בית הספר"), וזאת לגבי מסמכים שערכה - מוצגים נ/1, נ/2 ו- נ/3, וד"ר דוד הבר, מנהל השירות הפסיכולוגי של עירית קרית ביאליק, שם מתגורר התובע, וזאת לגבי המסמכים נ/2 ו-נ/3.

5. כמו כן הוגשה לעיוני, בהסכמת הצדדים, אסופה של מסמכים רפואיים רבים, לרבות חוו"ד פסיכולוגיות, כרטיס הבריאות של התובע בקופת החולים, תעודות חדרי מיון, תעודות רפואיות של רופאים שונים וכיו"ב תיעוד רפואי - ת/2, ת/3, נ/4 , נ/5 ו- נ/6.

הפגיעה והנכות הרפואית -

6.       במהלך התאונה נפגע התובע פגיעות קשות, רב מערכתיות, איבד את הכרתו והובהל לבה"ח מונשם. התובע אושפז ביום 5/6/2003 ושוחרר ביום 9/6/2003 (וראו את סיכום האשפוז בבה"ח). גם לאחר שחרורו נזקק התובע לטיפולים מגוונים במסגרת  אישפוז יום בביה"ח ובמסגרת קופה"ח בה הינו חבר.

7.       מטעם בהמ"ש מונו מספר מומחים רפואיים, ואפרט להלן את התיחסותי לממצאיהם.

8.       פרופ' צינמן, מומחה בתחום האורטופדי, קבע כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5%, בהתאם לתקנה 39(3) מותאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן: " תקנות המל"ל") בגין פגיעה בעצם הבריח, שהתאחתה עם תזוזה, תוך שהדבר גורם לרגישות בתנועות הכתף. קביעתו מקובלת עלי ומעוגנת בתיעוד.

9.       ד"ר ולר, מומחה בתחום הנוירולוגי, קבע נכות צמיתה בשיעור של 5%, בהתאם לתקנה 29(11)  לתקנות המל"ל, מותאמת לתקנה 34(א)-(ב), המתייחסת למצב לאחר חבלת ראש עם איבוד הכרה. אף קביעה זו מקובלת עלי.

10.   פרופ' הירשוביץ', מומחה בתחום הפלסטי, קבע  נכות בשיעור של 20%, בשל צלקות מכערות אשר נותרו לתובע על פניו וצווארו. כאן, מצאתי כי יש מקום לסטות מחוה"ד, כפי שטוען התובע.

11.   מהתמונות של התובע ניתן לראות בבירור שהצלקות נמצאות על לחי שמאל, על הצוואר, מתחת לעצם הלסת מצד שמאל, באזור הצוואר מתחת לאוזן שמאל ובאזור הגרוגרת, וכמו כן - ניתן לראות כי קיימת צלקת באורך של כמה ס"מ, בצבע ורוד עז, במרקם עור שונה ובולט מפני השטח, שנמצאת בחלק העליון של בית החזה, בין שתי עצמות הבריח (וראו את התמונות שצורפו לתיק ואת הערותי בעמ' 4 לפרוטוקול - שם תיארתי את התרשמותי מהצלקות במהלך הדיון בו נכח התובע).

12.   המומחה מטעם ביהמ"ש קבע לתובע נכות, ככל הנראה רק על פי תקנה 75 (2) לתקנות המל"ל, שעניינה צלקות בפנים (וזאת כיון שהוא עושה שימוש במונח - "צלקות על הפנים והצוואר", אם כי הוא אינו מציין בחוות דעתו את מספרה המדויק של התקנה). למרות זאת, לשיטתי, מן הראוי היה להתייחס גם לצלקת שנמצאת על בית החזה, שהינה צלקת בגוף, שאליה מתייחסת תקנה 75 (1) ולא 75(2), והיה מן הראוי לפסוק בגין צלקת זו נכות נוספת. מהתרשמותי מהתמונות עולה כי המדובר בצלקת בודדת, מכערת, שנמצאת על הגוף ולא על הצוואר - ויש לשים לב לכך שאף המומחה מטעם בהמ"ש קבע כי אכן קיימת צלקת שכזו בבית החזה העליון - וראו את עמ' 6 לחוות דעתו בסעיף 8. לכן, התקנה המתאימה לה הינה 75 (1)(ב), המקנה נכות בשיעור של 10%.

13.   באשר לטענה הנוספת של ב"כ התובע, לפיה בנוגע לצלקות על הפנים והצוואר היה מקום לפסוק נכות בשיעור של 30% ולא רק 20%, הרי שדינה להידחות.

14.   המומחה התבסס על תקנה 75(2) (ג) , אשר מתייחסת לצלקות "רחבות עם כיעור ניכר" ואני סבורה שזהו התיאור המתאים לצלקות על פניו של התובע. אינני מסכימה לעמדת בא כוחו, לפיה הצלקות "גורמות לשינויים בולטים בצורת הפנים", ע"פ תקנה 75(2) (ד) ובוודאי שאין עסקינן בצלקות "שמעוררות דחיה" כלשון תקנה 75 (2) (ה) .

15.   אשר על כן - אני קובעת כי הנכות הפלסטית הינה בשיעור של 20% ע"פ תקנה 75(2)(ג) ובשיעור של 10% ע"פ תקנה 75(1)(ב).