פסק-דין בתיק א 10292/06

לפניי תביעה לתשלום סך 901 ש"ח המהווים לטענת התובעת יתרת חוב בגין תיקון שבוצע לרכבו של התובע.

בין הצדדים אין מחלוקת לגבי העובדות הבאות:

הרכב נבדק ע"י שמאי מטעם הנתבע (וכנראה במימון מבטחתו) כאשר הבדיקה נערכה במקום מפגש שאינו בחצרי התובעת.

הרכב  הופנה לתיקון אצל התובעת ע"י סוכן הביטוח, לאחר שחוות דעת השמאי הושלמה ואושרה.

הרכב שהה במוסך 8 ימים וכל הליקויים שבחוות הדעת תוקנו.

בשלב מסוים הודיע השמאי כי הנזקים ברכב נובעים משני אירועים שונים ולכן יש לגבות את תיקון הנזק מאחור ישירות מהנתבע.

מטעם התובעת הוגש תצהיר מנהלה, מר ליאור מאי ואילו הנתבע הגיש את תצהירו. שני המצהירים נחקרו והצדדים סיכמו בעל פה.

פסק הדין ינומק באופן תמציתי בהתאם להוראת ת' 214 טז' לתסד"א.

עיקר טענותיו של הנתבע מתמקדות בכך שהתובעת לא יידעה אותו במועד על השינוי שנקבע ע"י השמאי או הסוכן וכי הועמד בפני עובדה מוגמרת ששונה ממה שסוכם מלכתחילה.

הנתבע טוען כי סוכם שכל הליקויים יתוקנו במסגרת השתתפות עצמית אחת ואילו היה יודע שהמבטחת לא מוכנה לכך, לא היה מבצע את התיקון בחלק האחורי.

לטענתו, מדובר בקנוניה או בהפרת התחייבות בין סוכן הביטוח, השמאי והתובעת כמוסך המתקן.

שוכנעתי כי הנתבע מאמין בצדקת טענותיו וגם שוכנעתי כי בדרך ההתנהלות נפל פגם. השאלה היא למי לייחס את הפגם ומי נושא באחריות, עפ"י החומר שבתיק יש מס' אפשרויות:

האם הנתבע בכך שדווח על הנזקים הנובעים מאותו אירוע?

האם על השמאי שנזכר לשנות את המלצתו בחוות דעתו ובמיוחד שלא הודיע לנתבע?

האם על הסוכן שנתן יד לשינוי או אולי יזם אותו ולא הודיע עליו לנתבע?

האם על התובעת ששיתפה פעולה עם הסוכן והשמאי?

ההכרעה היא עניין עובדתי המצריך הוכחה.

הנטל להוכיח טענת הגנה רובץ על הנתבע.

התובעת מצידה הבהירה כי פועלת כקבלן מבצע עבור המבטחת באמצעות ידה הארוכה, סוכן הביטוח וכמובן השמאי וכי היא מקבלת את שכרה מחברת הביטוח בניכוי השתתפות עצמית ככל שקיימת ובהתאם לחוזה הביטוח שבינה לבין המבוטח.