פסק-דין בתיק א 10189/05

1.         התובע, עורך-דין בעיסוקו, עותר לחייב את הנתבע בשכר-טרחת עורך-דין שחב לו על-פי הסכם שביניהם מיום 25.5.95, שעניינו טיפול עבור הנתבע בתובענה לתשלום קצבת פרישה מוקדמת.

2.         לטענת התובע, פנה אליו הנתבע בשנת 1995 או בסמוך לכך, וביקש שייצגו בעניינים שונים, ביניהם בתובענה לתשלום קצבת פרישה מוקדמת משירות בתי-הסוהר. על-פי הטענה, הוסכם כי שכר-טרחתו של התובע יעמוד על שיעור 15% + מע"מ מכל סכום בו יזכה ממקום עבודתו. ביום 27.11.00 ניתן פסק-דין על-ידי בית הדין לעבודה כנגד המעביד, שחוייב לשלם גמלה חודשית עקב פרישתו המוקדמת של הנתבע לפנסיה רטרואקטיבית מיום 1.7.99 ואילך, ועד הגיעו לגיל פרישה בשיעור 64%. התובע טוען כי מדובר בקצבה חודשית בסך 5,000 ש"ח לפחות, ועל-פי החישוב זכאי התובע עד הגשת התביעה לסך 63,180 ש"ח (6 שנים x 12 חודשים x 5,000 ש"ח x 15% +מע"מ). כן נטען שהתובע זכאי לסכומים נוספים עבור העתיד (סכומים שלא פורטו, לא כלולים בסכום התביעה שבכותרת, ואף לא שולמה אגרה בגינם).

3.         הנתבע טוען כי תביעה זו הוגשה כל כולה רק על מנת לשמש משקל נגד לתביעה בגין רשלנות מקצועית שהגיש הנתבע נגד התובע בגין טיפול רשלני בתביעתו לבית הדין העבודה להגדלת קצבת פרישה מוקדמת, תביעה שלא הניבה דבר.

4.         הנתבע טוען כי לאחר שפרש מהשב"ס בשנת 1994 נקבעה לו קצבת פרישה בשיעור 64%, ואולם הוא סבר שמגיעה לו קצבה גבוהה יותר, ועל כן פנה לתובע בשנת 1995 והתייעץ עמו באשר לאפשרות הגדלת שיעור הגמלה מהשיעור הנ"ל לשיעור 70% או 73%.

בין הצדדים סוכם כי התובע ינקוט בהליכים הדרושים לצורך הגדלת שיעור הקצבה, וכי יהיה זכאי לשכר-טרחה בשיעור של 15% + מע"מ מכל תוספת העולה על 64%, שיצליח להשיג עבור הנתבע (דהיינו 15% מתוך הפרש של 6% או 9%).

בפועל השתהה התובע בהגשת תביעתו, התרשל בטיפולו, והגיש תביעה לבית הדין לעבודה רק בשנת 1998. בסופו של יום לא קיבל בית הדין לעבודה את הדרישה, וקבע כי הקצבה תעמוד על 64%, ועל-פי הטענה, כתוצאה מההתרשלות, לא זכה הנתבע לקבל את מלוא התקופה הרטרואקטיבית אלא רק את חלקה. מכל מקום, בשים לב לתוצאה, אין התובע זכאי לכל שכר-טרחה שהוא.

5.         לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בראיות, דין התביעה להידחות.

6.         באופן מקדמי ולפני ניתוח שאר הטענות, יש לדחות את התביעה החלופית לשכר ראוי, שהועלתה למעשה לראשונה בסיכומים, שכן זו מהווה הרחבת חזית אסורה. החזית בין הצדדים הותוותה בכתבי הטענות ובתצהירים, והיא נסמכת כולה על הסכם שכר-הטרחה, לפיו יש לשלם 15% מכל סכום שייפסק לזכותו של הנתבע, הא ותו לא; ובכלל ולמעלה מן הצורך, לא הונחה כל תשתית ראייתית לשכר ראוי. עוד יש לסלק כל דרישה לסכום שלא נכלל בסכום התביעה שבגינו שולמה אגרה, והכוונה לסכומים עתידיים.

7.         למעשה, מדובר במחלוקת עובדתית בין הצדדים, ובגרסאות שיש בהן סתירה חזיתית. בהעדר עדויות אחרות, הרי שמדובר בעדות נגד עדות, והתובע לא הרים את הנטל במידה הנדרשת במשפט אזרחי, כדי לשכנע שיש להעדיף את גרסתו העובדתית על פני גרסת הנתבע.

8.         ההיגיון והשכל הישר מחייב כי אדם שפונה לקבלת טיפול בתובענה אצל עורך-דין יישלם שכר-טרחה בדרך של חיוב לפי שעות, או באחוזים הנגזרים מהצלחת הטיפול. שעה שלקוח זכאי לקבל 64% ומבקש לשפר את זכאותו ולקבל סכומים נוספים, אך הגיוני הוא ששכר-הטרחה ייגזר מהדלתא, דהיינו מהתוספת שעורך-הדין הצליח להשיג עבורו בטיפולו.

על פני הדברים לא נראה סביר שלקוח יסכים לשלם ושעורך-דין יצפה לקבל שכר-טרחה ממה שממילא מגיע ללקוח על-פי דין, ושלא יכול להישלל ממנו אף בהליך משפטי.

מובן כי היגיון זה נתון תמיד למשא-ומתן, וחופש החוזים מאפשר כל הסכמה אחרת בין עורך-דין ללקוח, ואולם כדי שבית המשפט ישתכנע שהיתה הסכמה אחרת כנ"ל, שעה שיש התנגשות חזיתית בין גרסאות הצדדים, יש ליתן נימוקים כבדי משקל וראיות טובות שיפריכו את החזקה שבשכל הישר.

בענייננו לא הניח התובע תשתית ראייתית שתפריך את מה שנראה מובן מאליו.

9.         התובע צירף לתצהירו צילום של הסכם שכר-הטרחה (נספח א' לתצהיר התובע). צילום זה הינו בלתי קריא בחלקים רבים שבו, ומשהתבקש התובע לקרוא מה הוסף בכתב יד בסעיף המהותי לעניין שכר-הטרחה, לא היה מסוגל לומר לבית-המשפט מה כתוב שם (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 5-6), וייתכן שהיתה חשיבות קרדינלית למילים אלו. המקור של מסמך זה (או לפחות עותק קריא ממנו) נמצא בוודאי בשליטתו של התובע, שכן נוסח ונערך במשרדו, ואולם התובע לא מצא להגיש את הראיה הטובה ביותר ולשפוך אור על ההסתייגויות בכתב יד שנרשמו לבקשת הנתבע על הנוסח הסטנדרטי של הסכם שכר-הטרחה, ועניין זה צריך לפעול לרעתו.

10.        התובע העיד כי טיפל עבור הנתבע בנושאים שונים הקשורים לעבודתו בשב"ס. עוד עולה מהראיות שבפניי, שחרף העובדה שהסכם שכר-הטרחה נעשה בשנת 1995, כתב התביעה לבית הדין לעבודה הוגש רק בשנת 1998, ועל כן כלל לא ברור אם הסכם שכר-טרחה זה מתייחס לכלל העניינים בהם טיפל התובע עבור הנתבע, או שמא התייחס באופן ספציפי רק לדרישה של העלאת קצבת הפרישה מ-64% ל-73%.

עיון באותו הסכם שכר-טרחה מעלה כי השירות המשפטי הינו בקשר עם "תביעה נגד שב"ס". אני סבורה כי ככל שהתובע רצה לקבל שכר-טרחה גם מסכומים שממילא מגיעים לנתבע, היה עליו לציין זאת "ברחל בתך הקטנה".

תחת זו מנוסח סעיף שכר-הטרחה כהאי לישנא: " תמורת השירות הנ"ל של עוה"ד הריני מתחייב לשלם: סך של 15% בתוספת מע"מ מכל סכום שייפסק לזכותי אם בדרך של פסק-דין ואם בדרך של פשרה, וזאת בתור שכר מוסכם מראש".