פסק-דין בתיק א 1018/00

א.        כללי

1.         אייל חליבה (להלן: "התובע") נולד ביום 15.9.78, בבאר שבע. ביום 14.12.78, בהיותו כבן 3 חודשים, חלה במחלת פוליו - שיתוק ילדים; שתי גפיו התחתונות וידו השמאלית שותקו. בבדיקת דם  שנלקחה מגופו, נמצאו נוגדנים לנגיף פוליו מזן 2. נגיף זה  בודד אף מדגימת צואה שנלקחה מהתובע. הנגיף אובחן בבדיקת "עמידות לטמפרטורה" כזן "אלים", הינו, זן שמקורו בטבע ולא בתרכיב חיסון.

2.         26 ימים טרם שאובחנה מחלתו - בתאריך 16.11.78, חוסן התובע נגד מחלת הפוליו, בתרכיב "חי-מוחלש" מסוג "סייבין", המכיל את שלושת הזנים של נגיף הפוליו (1, 2, 3) כשהם מוחלשים. התרכיב ניתן באמצעות האכלה, דרך הפה.

3.         בתביעה זו, עותרים התובע והוריו לחייב את הנתבעת, מדינת ישראל (להלן: "הנתבעת" או "המדינה"), לפצותם בגין נזקיהם, עקב מחלת הפוליו בה לקה התובע (להלן: "המחלה").

הדיון בתביעה פוצל באופן שתחילה נדונה שאלת חבות הנתבעת בגרימת המחלה.

4.         ביסוד התביעה עומדות העילות והטענות כדלקמן:

א.                המחלה נגרמה כתוצאה מהדבקת הנגיף התרכיבי, שמקורו בחיסון שקיבל התובע כחודש קודם פרוץ המחלה. החיסון בוצע מבלי שנתקבלה "הסכמתם מדעת" של הוריו, שכן המדינה לא העמידה אותם על הסיכונים הכרוכים במתן החיסון. אם המדינה היתה עושה כן, כי אז, הם לא היו נותנים את הסכמתם לעריכת החיסון. 

הואיל וכך, ובהינתן הקשר הסיבתי שהוכח, כך על פי הנטען, בין פריצת המחלה לבין התרכיב החיסוני שהתובע קיבל עובר לפריצתה, טוענים התובעים כי המדינה הפרה כלפיהם את חובת הזהירות שהינה חבה כלפיהם ולפיכך, עליה לשאת בנזקיהם, מכוח עוולת הרשלנות.

ב.         העדר קיומה של הסכמה מדעת - מקים עילה נוספת, שעניינה פגיעה באוטונומיה הקנויה להורי התובע, לקבל את כל המידע הכרוך במתן החיסון, וזאת לשם קבלת החלטה מושכלת, הנסמכת על בחירה חופשית, ביחס לגורלו של התובע. פגיעה זו בחירותם, כמו גם ברגשותיהם של הורי התובע,  לרבות תחושות העלבון והצער שנגרמו להם, מקימה עילה לפיצוי כספי, כך על פי הנטען.

ג.         המדינה חבה בעוולת הרשלנות, בשל כך שלא דאגה לקיומו של הסדר חקיקתי, אשר יבטיח פיצוי לנפגעים מסוגו של התובע.

ד.         התובענה כוללת עילה נוספת, שעניינה ליקוי בתרכיב החיסוני או בדרך נתינתו, אשר גרם, לכאורה, לפריצת המחלה, אולם התובעים זנחו עילה זו.

5.         הנתבעת עותרת לדחיית התובענה וסומכת טיעוניה על הנימוקים להלן:

א.         הנתבעת טוענת כי התובע לקה בפוליו כתוצאה מהדבקה בנגיף "אלים" או "פראי" להבדיל מנגיף תרכיבי. עובדה זו הוכחה בבדיקת "עמידות לטמפרטורה", שנערכה לנגיף שבודד, סמוך לאחר אבחון המחלה.

ב.         המדינה, באמצעות משרד הבריאות, מתווה תוכנית חיסונים לכלל הציבור ובכללה, ההסברים שיש למסור למחוסנים ו/או להוריהם, עובר לעריכתם. ההסברים שעל המדינה למסור לציבור אודות החיסונים, נגזרים משיקולים ציבוריים, המשקללים ומאזנים בין אינטרס הפרט לדאוג לבריאותו האישית לבין האינטרס הציבורי, שעניינו למגר מגיפות ולשפר את רמת הרפואה הציבורית. כך, ראוי שלא לזרוע פחד ובהלה בקרב הציבור, אשר עלול למנוע מבעדו לפנות לשם קבלת חיסון, אשר חשיבותו לכלל הציבור - נעלה ואינה מוטלת בספק.

            לפיכך, אף אם המדינה לא העמידה לרשות התובעים, כמו גם לרשות הציבור בכללו, את מלוא ההסבר בדבר הסיכון הכרוך במתן החיסון - הדבר נעשה מתוך שיקולים של מדיניות ציבורית, אשר אינה בת-תביעה.

ג.         לחילופין ו/או במצטבר, טוענת המדינה, כי לא הפרה את חובתה למתן הסבר מלא, עובר למתן החיסון, הואיל ובהתאם לפרקטיקה המקובלת, קיבלו הורי התינוקות הסברים אודות החיסון, נחיצותו ותופעות הלוואי ו/או הסיבוכים השכיחים והעיקריים, הכרוכים בביצועו.

            הסיכון ללקות במחלת הפוליו כתוצאה ממתן החיסון הוא זעיר במידה כזו, שאין חובה להעמיד את הורי התינוקות על קיומו, מפאת נדירותו.

ד.         אף אם יימצא כי הנתבעת הפרה את חובתה ליתן הסבר כנדרש, קודם למתן החיסון, יש לדחות את התביעה בהעדר קשר סיבתי, בין המחדל האמור לבין נזקו של התובע, שכן, ניתן להניח, כי חרף הכחשתם במסגרת ההליכים שבנדון, לא היו הורי התובע נמנעים ממתן החיסון אף לו קיבלו ההסבר ה"מלא".

ה.        הגם שחוקק חוק ביטוח נפגעי חיסון, התש"ן-1989 - המחוקק בחר שלא להחילו רטרואקטיבית ועל כן, אין התובע חוסה בצילו ואין הוא זכאי מכוחו לפיצוי. אין באי החלת החוק רטרואקטיבית, כדי להקים עילת תביעה שעניינה עוולה בנזיקין.

ב.        על  מחלת  הפוליו