פסק-דין בתיק א 10171/00

מבוא

1.         זוהי תביעת פיצויים בגין נזקי גוף נטענים בעקבות אירוע לבבי בו לקה התובע בחדר כושר.

2.         התיק עבר מספר תהפוכות; החל לטפל בו כב' השופט גורפינקל; המשיך כב' השופט אל-יגון, אשר מינה מומחה מטעם בית המשפט אך לאחר מכן פסל את עצמו, בהחלטה מיום 3.10.02. התיק עבר לטיפולה של כב' השופטת אגי (כתוארה אז), אשר בתחילה קבעה כי "בשלב זה לא אדון בכל הקשור לבקשה לפסילת חוות דעתו של פרופ' הוד או למינוי מומחה נוסף, שכן לא נחה דעתי כי לתביעה עילה מבוססת" (החלטה מיום 10.2.04). בסופו של דבר, מונה מומחה נוסף. בהמשך עבר התיק לכב' השופטת דודקביץ, אשר קבעה את התיק להוכחות בפניי, לתחילת 2006. ההוכחות אכן נשמעו, במספר ישיבות, שבהלכן העידו שני המומחים שמונו מטעם בית המשפט. מלאכת הגשת הסיכומים התעכבה, על מנת לאפשר לצדדים, שוב, להגיע להסדר. משלא הושג כזה, נדרשת הכרעה.

עיקר טענות הצדדים

3.         לטענת התובע (רופא מומחה בתחום השיקום במקצועו), שעה שהתאמן במכון הכושר בקאנטרי קלאב בכפר סבא (להלן: "המכון" או "הנתבעת") על מכשיר ה"טרייד מייל", המיועד להליכה ולריצה (להלן: "המכשיר"), לקה באוטם שריר הלב. התובע מייחס לנתבעת אחריות בכך שהתירה לו להתאמן ללא אישור רפואי, הנדרש בחוק. התובע טוען לקשר סיבתי בין התנהגות הנתבעת לבין האירוע. הוא עותר לפיצוי בגין הנזקים שגרמה לו נכותו הרפואית הצמיתה.

4.         הנתבעות מעלות השגות באשר לעצם הוכחתן של נסיבות האירוע. הן מכחישות חבות חוקית או חובת זהירות כלפי התובע, בנסיבות העניין, ובכל מקרה כופרות בקיומו של קשר סיבתי בין התנהגות המכון לבין האירוע. כן הוכחשו הנזקים הנטענים.

נסיבות האירוע

5.         בתצהיר עדות ראשית מספר התובע: "... ביום 6.8.97 הגעתי למכון הכושר שבקאנטרי קלאב בכפר סבא. התחלתי להתאמן ועליתי על מכשיר הטרייד מייל - מכשיר הריצה. בסביבות השעה 17:00 תוך כדי ריצה על המכשיר חשתי ברע. ירדתי מיד מהמכשיר והתיישבתי על כסא לנוח אולם התחלתי להרגיש תחושה של לחץ בגרון ובחזה העליון. חשדתי כי לקיתי בהתקף לב. פניתי בכוחות עצמי לחדר המיון..." (סעיף 4).

            בעדותו בבית המשפט המעיט התובע מהכיתוב שהופיע בתעודת חדר המיון, שלפיו חש כביכול ברע אחרי שתי דקות, ועמד על כך כי התחיל בהליכה של 2 - 3 דקות ולאחר מכן עבר לריצה של כ - 8 - 10 דקות בטרם חש ברע (עמ' 13 - 16 לפרוטוקול). התובע עומת גם מול הודעה שמסר לחוקר יואב נתיב (נ/1). הוא לא זכר את הפגישה עם החוקר, אך אישר את חתימתו על הודעה וכן את כל הפרטים והתיאור העובדתי הכלולים בה, למעט את האמירה שלפיה "לאחר כ - 3 דקות הליכה על ההליכון התחלתי להרגיש לחץ באזור חזה עליון גרון". החוקר אישר בבית המשפט כי גבה את ההודעה, אך מסר שככל הנראה בשל חלוף הזמן לא ניתן היה לאתר את קלטת הפגישה (עמ'  57 - 59 לפרוטוקול).

6.         אני קובע כי התובע לא הוכיח שהאירוע אירע לאחר ריצה של 10 או 15 דקות. המדובר בגרסה מאוחרת, שסותרת את שנרשם מפיו בבית החולים ועל ידי החוקר. למצער, לו רצה התובע לשכנע שחש ברע רק לאחר אותה ריצה (להבדיל מהליכה של 2 - 3 דקות), היה עליו שלא להסתפק בעדותו היחידה, אלא להעיד גם את אשתו, שהייתה עימו בחדר הכושר באותו יום. הנחה היא, כי בעל דין יביא כל עדות או ראיה אחרת שעשויה לתמוך בגרסתו; אם נמנע מלעשות כן, פועל הדבר, ראייתית, לרעתו. בפסיקה הובהר, כי "אמת המידה להחלת ההנחה האמורה היא הצפייה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה, כי בעל הדין אכן ישמיע את העד המסוים, שלא הובא על ידו לעדות, לשם גילוי האמת וחקר העובדות, כפי שאותו בעל-דין טוען להן" (ע"א 465/88 הבנק למימון  ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה (4) 651, 659 (1991)).

            עם זאת, עצם העובדה שהתובע חש ברע במהלך ההליכה על המכשיר נתמכת, כאמור, בראיות נוספות, וניתן לומר שעובדה זו הוכחה.

חובת המצאת תעודה רפואית כתנאי מקדים לאימון

7.         אין חולק כי המכון הוא מכון כושר, כהגדרתו בחוק מכוני כושר (רישוי ופיקוח), תשנ"ד - 1994 (להלן: "החוק"). סעיף 4 (א) לחוק קובע כי "מכון כושר יקבל מתאמן קבוע רק לאחר שהמציא לו תעודה רפואית המאשרת את כשירותו מבחינה רפואית להתאמן במכון כושר". אין חולק כי התובע לא התבקש להמציא וממילא לא המציא אישור כזה. מנהל הנתבעת, מר אדיר שמיר, הודה כי היה מודע לדרישות החוק ואף פעל כמתחייב ממנו, אך סבר כי אין לדרוש אישור זה ממתאמנים ותיקים, שהתאמנו במקום עוד טרם כניסת החוק לתוקף.

            זו פרשנות שגויה. עצם העובדה שהמחוקק "התעכב" בהסדרת הנושא החשוב הזה, אינה יכולה להביא למסקנה גורפת בדבר מתן "פטור" מדרישת אישור רפואי מכל המתאמנים ה"ותיקים". עצם העובדה ש"ותיק" התאמן תקופת מה מבלי שאירע לו דבר, אינה יכולה להוות, מנקודת מבטה של הנתבעת, שאיננה נקודת מבט מקצועית-רפואית, תחליף מספק לדרישת החוק ולתכלית העומדת מאחריה. הנתבעת כשלה בכך. בכך עיוולה כלפי התובע הן בעוולת הפרת חובה חקוקה והן בהתרשלות.

8.         אלא שבכך לא די. על התובע להוכיח קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין התנהגות הנתבעת לבין הנזק שנגרם לו. במקרה דומה הובהר, כי "אין ספק, כי סעיף 4 לחוק מכוני כושר נועד להגנתם של המתאמנים ולמניעת פגיעות ונזקים ממי שאינם כשירים, מבחינה רפואית, להתאמן. משמע, הנתבעים הפרו חובה חקוקה שנועדה להגנת התובע. ברם, גם כאן, כמו לגבי אי גילוי הפרטים על עברו הרפואי, אינני רואה קשר סיבתי בין מחדלם של הנתבעים לבין הנזק שנגרם לתובע, שכן נראה לי שהתובע לא היה מתקשה לקבל אישור מרופא המשפחה שלו על כך שהוא כשיר להתאמן במכון כושר, ולא שמעתי כל ראיה או טענה מפי מי מהצדדים על כך שבעיותיו הרפואיות בעבר ובהווה, כפי שפורטו, היו גורמות לרופא סביר לסרב לתת תעודה כזו. מכאן, שגם אילו היו הנתבעים דורשים כדין מהתובע תעודה רפואית בטרם יתחיל באימון, הדעת נותנת כי היה משיג ומציג תעודה כזו" (ת"א (כפר סבא) 5132/97 פיליבה נ' YTA מכון לספורט ואומנויות הגוף, פורסם בנבו; ניתן ביום 3.2.03; חרף הקביעה הנ"ל הוטלה לבסוף אחריות חלקית על המכון בשל טיפול לקוי של המדריך באותו מקרה).

קשר סיבתי

9.         שאלת הקשר הסיבתי עמדה בלב המחלוקת (אם יורשה לי להתבטא כך...). המדובר בענייננו בשאלה כפולה, הן זו הבוחנת את שאלת הקשר בין השימוש במכשיר לבין האוטם, והן זו השואלת האם היה התובע מצליח לקבל אישור מרופא, לו היה נדרש לעשות כן על ידי המכון.

10.       אבחן תחילה את שאלת הקשר בין הפעילות במכון באותו יום לבין האוטם.

            המומחה מטעם התובע, דר' אלברטו בר-נוף, קובע בחוות דעתו, כי "ביותר ממחצית מקרי האוטם ניתן לזהות הגורמים שהפעילו את מנגנון האוטם... בין היתר, מאמץ כבד, במיוחד באנשים עייפים או במתח נפשי, עלולים לגרום לשבר של הרובד הטרשתי, והפעלת המנגנון שתואר לעיל המסתיים באוטם שריר הלב... אם כך ניתן לסכם שהמקרה המתואר כאן, התרחש לאחר מאמץ מיוחד, בחדר כושר לפי הצהרתו, בשעות הערב לאחר יום עבודה, אצל אדם אסימפטומטי עד אז. אפשר לומר שבסבירות גבוהה המנגנון הנפוץ שתואר לעיל פעל גם במקרה זה... ".

            ייאמר מיד - הבסיס העובדתי, שעליו מושתתת חוות דעת זו, לא הוכח. לא נקבע כי מדובר היה ב"מאמץ כבד"; לכל הדעות, שתיים או שלוש דקות הליכה אינן "מאמץ כבד"; אפילו כמה דקות ריצה, של מי שעושה כן מעת לעת (ואף ידוע כמתאמן זהיר, ש"עובד נכון", כהגדרת המדריכה גב' זיוה שנהב, עמ' 13 לפרוטוקול), אינן יכולות להיחשב כ"מאמץ כבד".