פסק-דין בתיק א 10155/01

1.         הנתבעת עירית נהריה ( להלן "העיריה" ) יזמה הקמת פארק שעשועים לילדים בשם "מדינת הילדים" בסמוך לחוף הים. ביום 1.5.96 הוציאה הוועדה המקומית היתר להקמת הפארק.

לשם מימוש הפרוייקט התקשרה העיריה עם קבלנים וספקים שונים לביצוע העבודות, וביום 3.2.97 חתמה עם התובעת על חוזה לבניית מתקני ומבני עץ בפרוייקט הנ"ל.

2.         בסמוך לאחר החתימה על החוזה נודע לעיריה כי השטח נגוע באסבסט, אשר הגיע, ככל הנראה, ממפעל "איתנית" הסמוך. העמותה למען איכות הסביבה עתרה בפני הממונה על המחוז כנגד חוקיות ההיתר שהוצא על ידי הוועדה המקומית, וכן בעניין בעיית האסבסט שהתגלתה במקום. ביום 29.5.97 הורתה הוועדה המחוזית לוועדה המקומית להפסיק לאלתר את העבודות בשטח ולבטל את ההיתר לשימוש חורג, אך התירה את המשך הבניה בפועל. לאחר דיונים נוספים החליטה הוועדה המחוזית להפקיד "תכנית מדינת הילדים" וזאת לאחר שפטרה את העיריה מהגשת תסקיר השפעה על הסביבה. העמותה לאיכות הסביבה עתרה לבית המשפט לעניינים מנהליים לביטול ההחלטה הנ"ל, וביום 9.8.98 נתקבלה עתירתה הנ"ל.

למקרא החלטתה של כב' השופטת וסרקרוג בעתירה הנ"ל עולה כי עבודות התשתית שבוצעו על ידי העיריה בשטח הנ"ל החלו למעשה ללא היתר כדין, וכי השטח שעליו תוכנן הפארק היה שטח ציבורי פתוח שעל פי הוראות תכנית המתאר הארצית לחופי הים התיכון ( תמ"ה 13 ), היה אסור לבניה.

3.         חרף ידיעתה, כבר בשלב המקדמי של הקמת הפרוייקט ובסמוך לחתימת החוזה עם התובעת, על הבעיות התכנוניות ועל בעיית האסבסט במקום,  הורתה העיריה לתובעת, בחודש 12/97 לרכוש חומרי גלם  ( ראה נספח ג' לתצהיר התובעת ת/1 ) ( להלן "הסחורה או העצים"  ). התובעת רכשה עצים  מסוגים שונים לביצוע העבודה בעלות של 209,381 ש"ח ( ראה ת/2 ).

4.         בשל הבעיות כמתואר לעיל, עוכב ביצוע הפרויקט והעיריה נאלצה לבצע עבודות פינוי וניקוי השטח מהאסבסט. בעקבות המצב שנוצר, הגיעו התובעת והעיריה לידי הסכמה, בדומה להסכמה שהגיעה אליה העיריה עם שאר הקבלנים והספקים על פי הנטען, ולפיה החוזה ביניהן לא יבוטל, וכי העיריה תעביר לתובעת כספים בגין רכישת הסחורה, אך הסחורה הנ"ל תשאר בחצריה של התובעת עד להסרת המכשול וההתחלה בביצוע הפרוייקט, וזאת כנגד הפקדת ערבות בנקאית מתאימה על ידי התובעת לטובת העיריה, לצורך הבטחת הסחורה הנ"ל.

            העיריה שילמה לתובעת סך של 200,000 ש"ח על פי הסיכום הנ"ל, והאחרונה המציאה לידי העיריה ביום 14.6.98 ערבות בנקאית על אותו סכום ( ראה נספח י"ד לתצהיר התובעת ת/1 ) ( להלן "הערבות הבנקאית" ).

5.         הפרויקט לא יצא אל הפועל עד היום. התובעת פנתה אל העיריה בדרישה להשבת הערבות הבנקאית כנגד השבת העץ שהוחזק על ידה, אולם דרישותיה לא נענו. על כן, היא עתרה בתביעה זו להורות לעיריה להשיב לה את הערבות הבנקאית ולחייבה ליטול לידיה את הסחורה, וכן לשלם את הוצאות הערבות הבנקאית, הוצאות אחסון ופיצוי בגין אובדן רווח קבלני עקב הפרת החוזה על ידי העיריה.

6.         העיריה טענה לעומתה כי כל אשר בוצע היה במסגרת החוזה ו/או ההסכמות שהיו בין הצדדים וכי התובעת הסכימה לשאת בעלויות הנטענות על ידה. כן טענה כי הפרוייקט לא בוטל כי אם עוכב וכי הצדדים עדיין קשורים בחוזה על כן אין מקום לפיצוי בגין אובדן רווחים.

            לעניין השבת הערבות הבנקאית - לאחר שנתאפשר לעיריה, במהלך הדיון, לבדוק את העצים המאוחסנים בחצרי התובעת, הגישה העיריה כתב הגנה מתוקן ובו טענה כי קמה לה זכות לחלט את הערבות לאחר שהתברר לה לטענתה כי העצים לא נרכשו על ידי התובעת ו/או לא אוחסנו על ידה ו/או נגרמו להם פגמים כתוצאה מתנאי אחסון ליקויים.

7.         דיון

            הערבות הבנקאית

בעקבות שינוי הנסיבות שנוצר, קרי גילוי האסבסט בשטח והבעיות התכנוניות שנוצרו, נכרת חוזה חדש בין הצדדים, פרי הסכמה מרצון, על פיו התובעת תאחסן את הסחורה בחצריה עד לחידוש העבודה בפרוייקט, כנגד הפקדת ערבות בנקאית בידי העיריה כמתואר בסעיף 4 לעיל ( להלן "החוזה החדש" ). ההסכמה הנ"ל התבססה על המצג אותו הציגה העיריה בפני הקבלנים ובכללם התובעת, ולפיו הפרויקט עומד בפני מימוש וכי המדובר בהפסקת עבודה זמנית שעומדת על פתרונה ( ראה עדותו של מר גבריל עמ' 27 ש' 1-7 לפרוטוקול ), וכן על העובדה שלעיריה לא היה מקום לאחסן את הסחורה שנרכשה לצורך ביצוע הפרוייקט ( ראה סיכום ישיבה מיום 3.6.98, סעיף 6.2 שסומן כנספח ט' לתצהיר התובעת ת/1, וכן עדותו של מר גבריל גבריל ששימש כמהנדס עירית נהריה, עמ' 27 ש' 19 ).

8.         כאן המקום לציין כי התובעת טענה כי המצאת הערבות הבנקאית על ידה נבע מתוך אילוץ או כפיה של העיריה. אולם, לא השתכנעתי בטענותיה הנ"ל. טענות אלה אינן עולות מהמכתבים שנשלחו על ידי התובעת לעיריה ( ראה המכתבים שסומנו י', י"א, י"ב לתצהיר התובעת ת/1 ). גם העובדה שהתובעת לא בחרה להודיע על ביטול הערבות בסמוך לאחר נתינתה, אף היא תומכת במסקנה כי הדבר לא נעשה תוך כדי אילוץ או כפיה. קשה להלום כי התובעת עמדה בפני מצב של "חוסר ברירה" או שלילת רצונה החופשי, כי הרי יכלה היא לסרב לאחסן את הסחורה בחצריה וכיוצא מזה לסרב להמצאת הערבות הבנקאית. גם אם המדובר בהפעלת לחץ כלכלי על ידי העיריה, לא השתכנעתי כי המדובר בלחץ בלתי לגיטימי ואשר לעניינו יזעק המשפט להעניק סעד לאדם, כי אם בהתנהגות הנמצאת בגדר אורחות חיי המסחר הרגילים ( ראה לעניין זה ע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ ו-5 אח', פ"ד מח(5), 705).

9.         ובכן, על רקע הנסיבות הנ"ל, קרי מצג העיריה כי המדובר בהפסקה זמנית מחד, והמחסור במקום לאחסון הסחורה על ידה מאידך, נוצר החוזה החדש שבמסגרתו סוכם כאמור כי התובעת תאחסן את הסחורה כנגד המצאת ערבות בנקאית על ידה להבטחת הסכומים ששולמו על ידי העיריה עבור הסחורה הנ"ל. המסקנה העולה מכך היא כי המצאת הערבות הבנקאית על ידי התובעת נבע מצורך של העיריה לפתור בעיית אחסון שנתקלה בה לאחר שהפרוייקט עוכב, וכי אלמלא בעיה זו, יכלה העיריה לקבל לידיה את הסחורה ששילמה עבורה, ולחסוך מהתובעת הוצאת הערבות הבנקאית על כל ההוצאות הכרוכות בכך.

10.        אולם, וכפי שצויין לעיל, הפרוייקט לא יצא אל הפועל עד עצם היום הזה. נשאלת איפוא השאלה: האם קמה לתובעת, בנסיבות הנ"ל, הזכות לבטל את החוזה "החדש" ולתבוע את הנזקים שנגרמו לה בעקבותיו?

כבר נפסק כי כשמוטל חיוב על צד לחוזה, עליו לקיימו תוך זמן סביר מעת כריתת החוזה (סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), ומהו זמן סביר לעניין זה ייקבע על-פי נסיבותיו של כל מקרה ( ראה בעניין זה ע"א 611/80 ציון צדקה ואח' נ' שמעון בן ארצי הכהן, פ"ד לז(4), 313 ).

בנוסף, אין חולק כי קיומו של החוזה החדש היה מותנה בקבלת היתר כדין מהרשויות המוסמכות ובניקוי השטח מהאסבסט על ידי העיריה. אם כן קבלת ההיתר מהווה תנאי מתלה לקיומו של החוזה, שבלעדיו, החוזה לא יכול היה להתממש. אין ספק כי העיריה לא קיבלה עד עצם היום הזה היתר כדין, ומשכך, לא התקיים התנאי המתלה לקיומו של החוזה.

סעיף 29 חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע: