פסק-דין בתיק א 1015/99

1.         זוהי תביעה למתן חשבונות בין שותפים ולתשלום של 400,000 ש"ח.

בסוף 1988 הקימו הצדדים שותפות שעיסוקה בייצור סיגרים ומאפים אחרים לצורכי מאכל. קודם להקמת השותפות, ניהל הנתבע את בית העסק הזה לבדו. כאמור, בסוף 1988 הוקמה שותפות אשר מטרתה היתה להמשיך לנהל את העסק. סוכם בין הצדדים, כי הנתבע לא יעסוק בניהול העסק וכי ניהולו ותפעולו המלא של העסק יהיה בידיו של התובע.

התובע ניהל את כל הפעילות בבית העסק, אך ההצלחה הכלכלית היתה רחוקה ממנו ולמעשה, פורקה השותפות כשנה מיום קינונה.

ביום 14.1.92, במסגרת המרצת פתיחה 121/91 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ניתן פסק דין, בהעדר הנתבע, שבמסגרתו ניתן צו לפירוק השותפות בין התובע לנתבע וכן ניתן צו לעריכת חשבונות של השותפות, תשלום חובות השותפות בין הצדדים בדרך של חלוקה שווה בין שניהם. כמו כן נקבע, כי נכסי השותפות ימכרו והתמורה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים.

חלפו 7 שנים מאז מתן אותו פסק דין ורק אז מצא לנכון התובע להגיש תביעתו זו.

2.         בסיכומיו, זונח התובע את עניין מתן החשבונות מכיוון שאלו, לטענתו, מצויים בידו והוא מתמקד בסעד הכספי אותו הוא תובע.

            ברור, כי על מנת שבית המשפט ישתכנע שהתובע זכאי לתשלום כלשהו מן הנתבע, על התובע להראות, כי שילם בפועל סכומי כסף עבור השותפות וכן עליו להראות שהנתבע שילם סכום אחר, או לא שילם כלל. על התובע להראות כי המאזן בין זכויות השותפות לבין נכסיה, כאשר הוא מחולק בין שני הצדדים, מלמד על כך שעל הנתבע לשלם לתובע את סכום התביעה או חלקו.

            הדרך היחידה לעשות זאת היא, להציג בפני בית המשפט מאזן מסודר ואמין של נכסי השותפות וחובותיה וכן להראות שהתובע אכן נשא בחובות השותפות וכפועל יוצא מכך, הוא זכאי להשבת מחצית ממה ששילם עבור השותפות.

            לצורך זה, הגיש התובע חוו"ד של רואה חשבון וכן תצהיר מטעם שמאי.

            שני המומחים נחקרו ע"י ב"כ הנתבע.

3.         רואה החשבון, מר מג'ר העיד בעמ' 4, החל מן השורה 10, כדלקמן:

            "אני לא התבקשתי לערוך מאזן של הוצאות והכנסות של שני הצדדים. אני ביצעתי בחווה"ד סיכום של כל הסכומים אשר שולמו ע"י התובע עפ"י תיעוד שהוא הציג בפני. לא התבקשתי לערוך דו"ח הכנסות והוצאות. אני ידעתי שמדובר בפירוק שותפות. לא בדקתי תזרים מזומנים ולא בדקתי את נכסי השותפות. אין בידי ריכוז של תקבולי השותפות".

            מעדותו המפורשת של רואה החשבון עולה, כי הוא לא ערך את הבדיקה הנדרשת לצורך תמיכה בתביעה זו. על רואה החשבון היה לבדוק תקבולים מול הוצאות וכן היה עליו לבדוק ולערוך דו"ח הכנסות והוצאות וכן תזרים מזומנים.

            למעשה, רואה החשבון קיבל נתונים מן התובע, אשר חלקם מגובים במסמכים וחלקם אינם מגובים במסמכים, ובסופו של דבר חווה"ד משקפת את הסכומים ששילם התובע, מבלי שנדע לאיזו תכלית הוצאו אותם סכומים ומבלי שנדע מה היו תקבולי השותפות שמהם ניתן לקזז את ההוצאות.

            למעשה, התובע לא הצליח להראות שהסכומים ששילם הם מעבר לחלקו בהכנסות השותפות, כך שאין לדעת אם מה ששילם שילם ביתר, או ששילם מתוך חלקו בהכנסות השותפות.

            כמו כן, לא ניתן לדעת מחווה"ד עבור מה שולמו הסכומים האמורים, שכן התובע לא הפריד בין ענייניו הפרטיים לענייניו העסקיים , במסגרת ניהול חשבונות הבנק שלו. כפי שצויין בתחילת הדברים, ניהול העסק היה כולו בידי התובע והתובע הפקיד ומשך כספים לפי ראות עיניו וברור הן מתוך עדותו של התובע והן מתוך עדותו של רואה החשבון, כי כספים של התובע הנוגעים לענייניו האישיים מצאו דרכם לחשבון העסקי ולהפך. ראה לעניין זה דברי רואה החשבון בעמ' 5, שורות 27-26 לפרוטוקול, שם הוא מדבר על סכום כסף פרטי של התובע שהגיע לחשבון העסקי וכן את שאמר באותו עמוד, החל מן השורה 21, שמאותם דברים עולה כי התובע הפקיד בחשבון העסקי פיצויים שקיבל מחברת ביטוח בשל גניבת מכוניתו. אומר רואה החשבון בעדותו בעמ' 6, שורה 7, כי אין הוא יודע מי שילם את התשלומים למס הכנסה, לביטוח לאומי ולמע"מ. כל שהוא יודע שנאמר לו ע"י התובע שהוא שילם את הסכומים הללו. בהמשך הדברים אומר רואה החשבון: "לא חיפשתי את הסכומים ששולמו למוסדות בדפי חשבון הבנק של השותפות".

            לפיכך, לא ניתן לבסס על עדותו של רואה החשבון ועל חוות דעתו, כל מימצא עובדתי ממנו ניתן להסיק בבירור כי המאזן הכספי בין הצדדים נוטה לזכותו של התובע דווקא.

4.         כזכור, היה על התובע להוכיח לא רק את החובות ששולמו על ידו, אלא גם את שווי נכסי השותפות, וזאת מאחר ובית המשפט המחוזי ציווה כי נכסים אלו ימכרו ותמורתם תחולק בין הצדדים.

            לצורך הוכחת עניין זה, הגיש התובע תצהיר של המהנדס ויקינסקי צבי, שהוא גם שמאי.