פסק-דין בתיק א 10122/06

כללי

1.         התובעת, ילידת 1969, היתה מעורבת לטענתה בתאונת דרכים אשר אירעה ביום 28.11.05 עת שבה למכוניתה שחנתה בניצב למדרכה בכביש השירות הסמוך לרחוב האיצדטיון בקרית חיים.  בתאונה היה מעורב לטענתה רכב מספר רישוי 74-634-50(להלן: הרכב) שהיה נהוג על ידי הנתבעת 1 (להלן: הנהגת).

2.         אין חולק כי במועד הרלוונטי היה הרכב מבוטח בביטוח בר-תוקף. בין הצדדים נטושה מחלוקת עובדתית הן בנוגע לעצם פגיעת הרכב בתובעת והן בשאלה האם האירוע, ככל שהתרחש, מהווה תאונת דרכים במובן המונח ב חוק פיצוים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), שכן לטענת הנתבעות לא נגרם לתובעת כל נזק גוף.

3.         בעלי הדין הסכימו כי התובענה תוכרע לאחר שמיעת גרסאות התובעת והנהגת, על סמך חומר הראיות המצוי בתיק וסיכומי טענותיהם.

נסיבות אירוע התאונה

4.         לפי גרסת התובעת ביום 28.11.05 יצאה מחנות "פריזול" בתום קניותיה כשהיא נושאת עגלת קניות וצעדה לכיוון מכוניתה, שחנתה כאמור בכביש השירות ברחוב האצטדיון בקרית חיים. מכוניתה חנתה בניצב למדרכה וחזיתה לכיוון המדרכה. התובעת פתחה את תא המטען והחלה בהעברת רכישותיה לתוכו. לפתע הרגישה שדבר מה נגע בקרסול רגל ימין ונפלה ארצה. בעודנה יושבת על הכביש הבחינה ברכב שחלף על פניה ונעצר ליד חנות סמוכה. או אז קמה על רגליה, ניגשה לחנות שלידה חנה הרכב ושאלה מי נהגו. הנתבעת 1 הזדהתה כנהגת הרכב וגם מסרה לה  לבקשתה  את פרטיה.

בזמן התאונה נעלה התובעת נעלי עקב גבוהים ולגרסתה הנעל הימנית נשברה כתוצאה מפגיעת הרכב (צילום של הנעל השבורה צורף לתיק בית המשפט). כן הוסיפה כי נפצעה ברגלה.

5.         גרסת הנהגת לעומת זאת הנה, כי לא היה שום מגע בין הרכב לבין התובעת. היא אישרה אמנם שנסעה בכביש השירות ועצרה בחנות סמוכה ברם מעבר לכך אין כל אמת בגרסת התובעת. לגרסתה, נסעה בכביש השירות במהירות איטית שכן התקרבה לכיכר בה מוצב תמרור "תן זכות קדימה". בשל נתוני השטח לא ניתן היה להבחין בחנות בה שהתה מהמקום בו עמדה התובעת. בחלפה על פני החנות "פריזול" הבחינה בפתחה בתובעת, שהיא אישה גבוהה ומרשימה, שבשום פנים ואופן לא עמדה ליד מכוניתה וממילא לא נפגעה מהרכב.

            הנהגת אישרה כי כעבור כרבע שעה הגיעה התובעת לחנות בו היא שהתה כשהיא צועדת על שתי נעליה בעלות עקבים גבוהים מאוד, טענה בפניה כי פגעה בה ובקשה את פרטיה, והיא אכן מסרה, לא לפני שהכחישה בפניה כי פגעה בה.

6.         אירוע התאונה המתואר על ידי התובעת אינו מתיישב עם העדר ממצאים רפואיים, עם הנזק הנראה בנעל ואף אינו עולה בקנה אחד עם מבחן ההגיון. התובעת לא ידעה לציין מהו החלק של הרכב שפגע בה והניחה כי היה זה הגלגל הקדמי הימני. בשים לב למבנה כלי רכב הרי שלא תתכן פגיעה על ידי גלגל בלא שחלקים אחרים בולטים יותר יפגעו בניזוק. לו נפגעה התובעת על ידי הרכב אזי סביר להניח כי היתה נפגעת בחלק אחר מהגוף ולא בקרסול שהרי חזית הרכב גבוהה יותר מהקרסול (וזאת גם אם התובעת נעלה נעלים בעלות עקבים גבוהים) וסביר גם להניח כי המראה הצדית היתה פוגעת בפלג גופה עליון.

7.         מעבר לכך, לו נפגעה התובעת על ידי רכב חולף בעודה עומדת ליד מכוניתה ופניה לכיוון המדרכה  היתה נופלת על פלג גופה השמאלי. אין טענה וממילא אין ממצא המעיד על  נפילה מעין זו.

8.         גם הנזק לנעל אינו מתיישב עם הפגיעה הנטענת. באחד הצילומים נראה שפשוף בחלקה האחורי התואם יותר לתוצאה של בלאי מאשר לפגיעה על ידי רכב.

9.         הליכתה של התובעת מספר מטרים עד אשר הגיעה לחנות בה שהתה הנהגת אינה מתיישבת אף היא עם פגיעה בתאונת דרכים. לא כל שכן אם באותו זמן צעדה ושתי נעליה על רגליה, כגרסת הנהגת (התובעת עצמה לא זכרה כיצד התהלכה).

10.        בחדר המיון, לשם פנתה בשעת לילה (נתקבלה בחדר המיון בשעה 21.12) לא נרשם ממצא כלשהו וגם בביקוריה המאוחרים בקופת חולים לא נמצאו ממצאים. לו אכן נפגעה על ידי הרכב ואף הופלה/נפלה ארצה כטענתה, ניתן היה למצער להבחין לא רק בנפיחות במקום הפגיעה, שלא נמצאה, אלא גם בסימני שפשוף בפלגי גוף אחרים, שגם לא אובחן. טענתה כי נפצעה כתוצאה מפגיעת הרכב נסתרת מיניה וביה מהמסמכים הרפואים שהיא עצמה צירפה.

11.        התובעת לא הוכיחה אפוא כי נפגעה בתאונה כגרסתה. די בכך כדי לדחות את התובענה. על כך ניתן להוסיף כי עדות הנהגת אמינה  עליי, גרסתה הגיונית ומתיישבת עם העובדה שלא נמצאו ממצאים רפואיים כלשהם.

הנזק

12.        לו קבעתי כי היה מגע בין הרכב לבין התובעת גם אז הייתי דוחה את התובענה. הגדרת תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים מחייבת גרימת נזק גוף. מהחומר הרפואי שהציגה התובעת עולה כי הפגיעה, ככל שהיתה, היתה קלה ביותר ואם בכלל נגרם נזק (מה שאינו עולה מהמסמכים הרפואים) הרי שהמדובר בנזק של מה בכך, שלא הצדיק הגשת תביעה.

סוף דבר

13.        על יסוד האמור לעיל, אני דוחה את התובענה.

            נוכח השלב והדרך בהם הסתיים ההליך, איני עושה צו להוצאות. כן אני פוטרת מתשלום יתרת האגרה.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.