פסק-דין בתיק א 100593/01

1.                   התובע, יליד 2.9.37, נפגע בתאונת דרכים ביום 27.4.98 בהיותו כבן 61 שנים. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כ"תאונת עבודה".

2.                   הנתבעת הודתה באירוע התאונה ובכיסוי הביטוחי ובחבותה לפצות את התובע על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - "חוק הפיצויים") (ראה הצהרת עו"ד צמח בפרוטוקול מיום 3.4.03) והמחלוקת נותרה בשאלת הנזק בלבד.

3.                   כתוצאה מן הפגיעה בתאונה נגרם לתובע קרע חלקי, בצורה בינונית, של הראש הארוך של שריר הביצפס בגפה עליונה שמאלית, כמפורט בדו"ח הועדה הרפואית לעררים מיום 18.6.00.

4.                   ועדה רפואית מדרגה ראשונה קבעה לו אמנם נכות של 20% בגין הפגיעה,  אך נכות זו הופחתה והועמדה על ידי ועדת העררים של המוסד לביטוח לאומי על 10%, בהתאם לסעיף 42(2)א'I לתקנות הביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1957, בשל פגיעה בצורה בינונית בשריר המרפק. הועדה לא הפעילה תקנה 15 בסוברה, כי מבחינה תפקודית התובע יכול להמשיך בכל עבודה.

5.                   נכות זו שנקבעה על ידי המל"ל מהווה קביעת נכות על פי דין ומחייבת גם לצורך תביעה זו, בהתאם לסעיף 6ב' לחוק הפיצויים.

6.                   התובע עבד כנהג וכמנהל מוסך באגד משנת 1959 ועד שנת 1992, אז יצא לגמלאות מוקדמות. לאחר צאתו לגמלאות עבד התובע כמנהל מוסך בחברת י.ד. יחד ומחודש מרץ 1997 עבד התובע בחברת "הארגז", שעסקה בשיפוץ אוטובוסים של "דן" ו"אגד" אחרי תאונות, כמנהל המוסך. התאונה ארעה כשנה לאחר תחילת עבודתו ב"הארגז".

7.                   לאחר התאונה חזר התובע לעבוד בחברת הארגז. ביום 6.1.99 פוטר התובע מעבודתו.

8.                   מחלוקת ראשונה נטושה בשאלה, אם פוטר התובע מחמת צימצומים או מחמת מצבו הבריאותי?

התובע אינו חולק למעשה, כי פוטר בשל צימצומים, כמפורט במוצג 3 למוצגי התובע, וב"הודאה בעובדות" (נ/2), סעיף 4.3. אלא שלטענתו, הפיטורין נבעו גם ממצבו הבריאותי, ובכלל זה מצבו הנובע מן הפגיעה בתאונה דנן. לעניין זה מן הראוי לציין, כי התובע סבל מאירוע לבבי לפני התאונה, ואף עבר צינתור.

9.         במסמך שהגיש התובע במסגרת תיק המוצגים מטעמו (מוצג 3), המהווה אישור של המעביד המופנה לפקיד התביעות במוסד לביטוח לאומי, ענף נכות כללית, מצויין במפורש כי סיבת הפיטורין הינה "צימצומים". נסיונו של התובע, לסתור את האמור במסמך, ולחזור בו מהודאתו המפורשת בנ/2 כי פוטר ללא קשר עם התאונה, לא יצלח. לעניין זה, התובע לא הביא לעדות את אנשי "הארגז" אשר יכלו לשפוך אור על סיבת הפיטורין, וחזקה היא כי לא היה באותן עדויות כדי לסייע לו בהוכחת טענותו, שאם לא כן היה מביאן (ראה: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פ"ד מה (4) 651, ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 603-602 וע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, בעמ' 614-615).

10.       לאחר פיטוריו מחברת "הארגז" לא עשה התובע מאמצים יתרים למצוא עבודה אחרת. הוא לא פנה ללשכת התעסוקה ואף לא לחברות כח אדם. התובע אפילו הביע תרעומת כאשר נשאל על כך בחקירתו הנגדית (ראה עמ' 3 שורה 3 מהסוף). בחקירה החוזרת ניתנה לתובע האפשרות לתקן את התמונה שהצטיירה מתשובתו בחקירה הנגדית ולפרט אלו פעולות עשה כדי למצוא עבודה אחרת. לטענתו, ניסה "פה ושם" למצוא עבודה, מבלי שפרט באלו נסיונות מדובר, וחדל מכך. למעשה, מאז פיטוריו ועד למועד עדותו, לא חזר התובע לעבודה כלשהי, והוא מתפרנס מהפנסיה שמקבל מ"אגד" וממקורות הכנסה אחרים, אותם לא פרט (עמ' 4 שורה 4).

11.       התובע עותר לפסוק לו פיצויים בשני ראשי נזק: פגיעה בכושר ההשתכרות וכאב וסבל. 

באשר לאב הנזק הראשון, טוען ב"כ התובע בסיכומיו כי על המזיק לפצות את הניזוק על ירידת כושר עבודתו כתוצאה מהתאונה, ואין נפקא מינה אם הירידה בכושר העבודה גררה עמה גם ירידה בהכנסה או לא. ולעניין זה מפנה ב"כ התובע לע"א 237/80 בר ששת נ' האשאש, פ"ד ל"ו (1) 28, ולשתי הגישות שהובעו שם, גישתו של כב' השופט שילה אשר קבע כי יש לראות בכושר ההשתכרות של אדם כ"נכס", שהפגיעה בו מזכה בפיצוי ללא קשר לשאלה, אם לניזוק פגיעה בפועל בהשתכרותו, וגישתו של כב' השופט ברק אשר סבר, כי יש להצביע על קיומו של סיכוי ממשי כי הניזוק היה משתכר לולא התאונה, וכי התאונה פגעה בהשתכרות אפשרית זו.

                     לפיכך, סבור ב"כ התובע כי אם נפגע אדם בתאונה שגורמת לנכות, ולאחר מכן הוא מפוטר מעבודתו ללא קשר לתאונה, ימדד הפסד כושר ההשתכרות ביכולתו למצוא עבודה בעיסוקו, בהתייחס לנפגע הספציפי, גילו, מקצועו, סוג ואופי נכותו ומצב התעסוקה במשך.

                     והואיל והתובע היה איש עבודה כל ימי חייו, ועבודתו היתה פיזית בעיקרה, הרי משפוטר מעבודתו, סיכוייו למצוא עבודה בנכותו נפגעו ועל כך זכאי הוא לפיצוי אותו מעריך ב"כ התובע בסכום של 150,000 ש"ח.             

12.                           מאידך, טוען ב"כ הנתבעת כי סוגיית הפסד ההשתכרות של התובע צריכה להבחן מנקודת המבחן של אבדן שכר בפועל שכן עסקינן בנזק מיוחד אותו יש להוכח בראיות טובות ומהימנות. ההלכות הדנות בפגיעה בכושר ההשתכרות, צופות פני העתיד ואין להחילן על העבר. זאת ועוד, הפיצוי בגין הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות ינתן רק במקרים בהם הניזוק נזקק בפועל לכושר השתכרותו, ואם הסיכוי לכך הוא אפסי או ספקולטיבי גרידא, הוא לא יהיה זכאי לפיצוי, כגישת כב' השופט ברק בע"א 237/80 הנ"ל.

בעינייננו, כך טוען ב"כ הנתבעת, עסקינן בתובע אשר חזר לעבודתו לאחר תקופת החלמה קצרה, והמשיך לעבוד עד לפיטוריו, מבלי שנגרם לו הפסד השתכרות בפועל. לאחר פיטוריו, שהתרחשו ללא קשר לתאונה, היה התובע כבר כבן 62 שנים ו-4 חודשים וממילא לא התכוון לחזור לעבודה כלשהי עד הגיעו לגיל הפנסיה, שכן היתה לו הכנסה מפנסיה מ"אגד" וממקורות אחרים. מכאן, שבהעדר כל סיכוי לכך שהתובע היה חוזר למסגרת עבודה כלשהי, גם אלמלא התאונה, הרי לא נגרע מכושר השתכרותו דבר בשל התאונה.

13.              פגיעה בכושר ההשתכרות

הלכה מושרשת היא אבדן כושר השתכרות הוא אב נזק הראוי לפיצוי כשלעצמו (ראה: ע"א 237/80 הנ"ל, דוד קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה רביעית עמ' 39 וההפניות שם). כאשר מדובר על פיצוי לעתיד, על התובע להוכיח סיכוי של השתכרות או סיכון שהפגיעה בכושרו אכן תפגע בהשתכרותו, ואין די בהצבעה על סיכוי אפסי או היפותטי גרידא.