פסק-דין בתיק א 10047/01

מבוא

1.       התובע הגיש כתב תביעה (שתוקן מספר פעמים) לפינוי וסילוק יד מנכס הנמצא ברח' מוריה 12 בחיפה ולמתן צו מניעה האוסר על הנתבעים להכנס לנכס, בנוסף תבע התובע דמי שכירות ראויים בשיעור של 129,950 ש"ח ופיצוי בסכום של 50,000 ש"ח בגין נזק שאינו נזק ממון. מאחר ולאחר הגשת התביעה החזקה בנכס הוחזרה לתובע נותרה לבירור המחלוקת הכספית בלבד.

2.       הנתבעים כפרו בטענות התובע והבהירו כי הם התקשרו בהסכם שכירות עם גב' ורדית פלר אוחנה, קבלו את החזקה כדין ואף שילמו לה דמי שכירות ולכן אף הגישו הנתבעים הודעת צד ג' כנגד אותה משכירה.

3.       אקדים מאוחר למוקדם ואבהיר כי לאחר שלוש ישיבות בהן נשמעו עדויות הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו ההכרעה בתיק זה תהא על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט  בהתאם לסיכומים בכתב שהוגשו על ידם.

4.       באותן שלוש ישיבות- סוערות למדיי, העידו התובע, השמאי מר אבנר סזיר, בעלה של צד ג' מר שלמה אוחנה והנתבע מס' 2. תצהירו של הנתבע מס' 1 הוגש ללא חקירה. צד ג' לא התייצבה לישיבת 4.7.05 ובאותו מועד ניתן כנגדה פסק דין בשל העדר התייצבות.

תמצית טיעוני התובע

5.       התובע יורשו של הבעלים של נכס מקרקעין הנמצא ברח' מוריה 12 בחיפה, התקשר ביום 2.11.94 בהסכם שכירות עם מר שלמה אוחנה, על פי ההסכם נאסרה על מר אוחנה העברה או השכרת הנכס לאחר.

6.       לטענת התובע הוא לא ידע כלל על כניסת הנתבעים למושכר בחודש 10/00 ועל העובדה כי הם פתחו במקום מסעדה ולכן הוא מכנה את פעולתם כ"פלישה". ביום 8.7.03 הוחזרה החזקה במושכר לתובע והמחלוקת הינה באשר לתקופה מיום 15.1.00 ועד ליום 8.7.03 בה החזיקו הנתבעים במושכר.

7.       לטענת התובע מיום 1.1.98- מועד בו נסתיים חוזהו של מר אוחנה, הפך מר אוחנה למשיג גבול והוא או אשתו לא היו מוסמכים  להשכיר הנכס לנתבעים, התובע אשר פתח בהליכי בוררות כנגד מר אוחנה ואחרים מפנה לסעיף 3 להסכם הפשרה עם מר אוחנה לפיו מודה מר אוחנה כי לא היתה לו זכות להשכיר הנכס ולקבל דמי שכירות מהנתבעים ומכאן מבקש התובע להסיק כי הנתבעים לא שכרו כדין את הנכס.

8.       התובע נתח סתירות בגרסאות הנתבעים על מנת להצביע על רשלנות או עצימת עיניים באשר לעובדת קיומו של התובע כבעל הנכס והעדר זכויותיו של מר אוחנה לגבות דמי שכירות או להשכיר הנכס.

9.       לענין גובה דמי השכירות טוען התובע כי מעדויות הנתבעים ניתן ללמוד כי הם שילמו לאוחנה 2,400$ לחודש (ומחודש 3/02 ועד 7/03 לא שילמו תשלום כלשהו). לטענתו של התובע הוכח כי שטח המושכר הוא 60 מ"ר ומאחר והשמאי סזיר העיד כי דמי השכירות המקובלים באזור לנכסים דומים הם לפי 50$ למ"ר הרי שהתובע תובע דמי שכירות ראויים של 3,000$ לחודש ובהתחשב ב-33 חודשי החזקת המושכר ע"י הנתבעים (בתוספת שבוע), דורש התובע לחייב הנתבעים בתשלום 99,750$ +מע"מ ששיעורם כיום 495,000 ש"ח, (אין לתובע הסבר כיצד מתיישב סכום זה עם סכום התביעה בגינו שולמה האגרה). עבור עוגמת הנפש, אי הנעימויות בשל עיקולים שהוטלו בדירת התובע בשל חוב הנתבעים לעיריה והזמן הרב שהשקיע התובע לטענתו מול העיריה בגין חובות הנתבעים מבקש התובע לפסוק לזכותו 50,000 ש"ח.

תמצית טיעוני הנתבע

10.   לטענת הנתבעים דין התביעה להדחות. הם מבהירים כי הרקע להסכמת התובע להכרעה על פי סעיף 79א' הוא כשלונו להוכיח את עילת התביעה ובכלל זה לא הביא התובע לעדות את המודד מר חורי וללא עדותו לא הוכח לטענת הנתבעים שטח המושכר.

11.   הנתבעים טוענים כי בהתאם להתחייבות שנתן התובע שאינה במחלוקת, הוסכם כי אם ישולם לעו"ד אבני שכרו בשיעור של 20,000 ש"ח (בצירוף מע"מ) ואם יסולקו חובות הארנונה לעיריה תתבטל התביעה, (נ/4).  מאחר ואין מחלוקת כי קוימו שני התנאים, (אם כי באיחור שאינו מהותי לטענת הנתבעים), הרי שטוענים הנתבעים כי על התובע לקיים התחייבותו ולחזור בו מהתביעה.

12.   הנתבעים מדגישים כי למועד סילוק חוב הארנונה אין חשיבות שכן מדובר בחוב של הנתבעים כלפי העיריה והתובע לא צד לענין וכל היותר יכול היה התובע לבקש לעכב ההליכים עד לפרעון אותו חוב. הנתבעים מדגישים כי התובע לא הודיע על ביטול ההסכמה  לבטל התביעה ואם היה מודיע על ביטול ההסכם היה עליו להשיב לנתבעים את הסכום של 20,000 ש"ח +מע"מ ששולם לעו"ד אבני כחלק בלתי נפרד מאותה הסכמה.

13.   באשר לדרישת התובע לפיצוי בגין נזק לא ממוני, טוענים הנתבעים כי התובע לא הוכיח טענותיו ואפילו את הקבלה על תשלום הארנונה אותה התחייב להמציא הוא לא הציג וביחד עם סתירות באשר לסכום הקבלה, סבורים הנתבעים כי התובע לא הוכיח טענותיו באשר למרכיב נזק זה.

14.   באשר לדמי השמוש הראויים- טוענים הנתבעים כי לא הוכח גובה דמי השימוש ולא הוכח השטח של המושכר. לטענת הנתבעים לא ניתן להסתמך על חוות דעתו של השמאי סזיר שניתנה  "על הצד הגבוה" כפי שהסביר מר אוחנה ששכר את שרותיו.  חיזוק לעמדתם מוצאים הנתבעים בחוזה השכירות נ/3 של עסק אחר ובהשוואה אליו דמי השכירות הראויים המקסימליים צריכים לעמוד על 802$ לחודש ובהתחשב בעובדה כי השטח שהושכר למר אוחנה היה שטח של 18 מ"ר הרי שלכל היותר סבורים הנתבעים כי יש להעמיד את דמי השכירות על 240$ לחודש.

15.   הנתבעים מסבירים כי התובע לא עמד בנטל הראיה לגבי הוכחת גודל שטח המושכר, אותו היה עליו להוכיח באמצעות עדותו של המודד מר חורי- היחידי שמדד הנכס ואשר לא הובא להעיד.  הנתבעים מפנים לעדותו של מר אוחנה לפיה קבל מהתובע רק 18 מ"ר ורק עבורם יכול היה התובע לדרוש דמי שכירות ראויים.

16.   הנתבעים מבהירים כי בהעדר נתונים מוכחים באשר למועד כניסתו של הנתבע מס' 2 לנכס לא ניתן לחייבו בתשלום לגבי מלוא התקופה.