פסק-דין בתיק א 10045/01

1.         התובע, יליד 13.04.70, פועל לפינוי אשפה, הגיש תביעה זו לפיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), עקב תאונת דרכים שארעה, לטענתו, ביום 22.03.99 עת החליק ממשאית זבל עליה עמד במסגרת עבודתו כעובד תברואה ונגרמו לו כתוצאה מכך נזקי גוף (להלן: "התאונה"). התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן:"המל"ל") כתאונת עבודה.

2.         נתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") כפרה בנסיבות אירוע התאונה ובחבותה לפצות את התובע לפי חוק הפלת"ד, וטענה כי תביעה זו הינה תביעה שקרית הנולדה על מנת לנסות ולהוציא פיצוי כספי יש מאין. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת היקף הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה.

שאלת החבות:

3.         לגירסת התובע, ביום 22.03.99 בשעות הבוקר הוא עמד על המדרגה האחורית של המשאית לפינוי זבל. לטענתן מיד לאחר שהמשאית נסעה לאחור הוא החליק, נפל ארצה בחבטה ונחבל בעיקר בפניו, בלסת ובקרסול ימין.

התובע טען כי הן גרסתו והן גרסתו של נהג המשאית, נתבע מס' 1, (להלן: "מר קזס"), איתנות ואמינות, למרות הזמן הרב שחלף. התאונה עצמה תוארה בצורה ברורה, עיקבית ומהימנה, לרבות מיקומה, שעת התאונה, הנוכחים במקום ותיאור התאונה עצמה. התובע דוחה מכל וכל את האשמותיה של הנתבעת  וטוען כי הבלבול שקיים בין טפסי ב.ל 250 אותם ממלא המעביד בעת תאונת עבודה, אינו קשור אליו. לטענתו הוא כלל לא ידע על מילוי הטופס הראשון עד להגשתו. בטופס זה נרשם בטעות כי יום קרות התאונה הוא ביום 21.3.99 - יום לפני קרות התאונה - וזאת עקב טעות של המעביד. טעות נוספת של המעביד היא ברישום דיווח ימי העבודה. על טעות זו אף העידו עובדי המעביד שטענו כי בדיוק בתקופה זו חלה טעות בדיווחים המשתקפת בכך שברישומי העבודה לא מופיעים התאריכים 20.03.99 או 21.03.99 כימי עבודה, למרות שלא היה להם ספק שהתובע אכן עבד בתאריכים אלה ואף קיבל שכר תמורת ימים אלה. התובע ממשיך וטוען כי מאחר וכתוצאה מהתאונה נגרם לו שבר בלסת, הוא לא יכל להמשיך ולעבוד לאחר פגיעה זו. מאחר והתיעוד הרפואי מלמד על פגיעה ביום 22.03.99, ברור שזהו יום התאונה.

4.         הנתבעת טענה כי מדובר בגירסה כוזבת. לחיזוק עמדתה היא מצביעה על אי התאמות בנוגע ליום התרחשות התאונה בין עדותו של התובע בבית המשפט, בכתב התביעה ובתצהיריו לבין התאריך בטופס ב.ל 250 הראשון שמולא ע"י מעבידו. כמו כן מצביעה הנתבעת על אי התאמות באשר למקום אליו פינו את התובע ממקום התאונה המוכחשת וכן בנוגע לדרך התרחשות התאונה עצמה. כך מצביעה הנתבעת על כך כי בעדותו בבית המשפט טען התובע כי התאונה ארעה לפני שרוקן את הפח כאשר המשאית נסעה לאחור (ראה עמ' 7 -8 לפרוטוקול הישיבה מיום 20.12.06). לעומתו, מר קזס אמר בעדותו כי בזמן התאונה הפח היה עדיין על המשאית והמשאית הייתה בעצירה (ראה עמ' 16 -  17 לפרוטוקול הישיבה מיום 20.12.06). 

הנתבעת טענה עוד כי קיימים שני טפסי ב.ל  250 אותם מילא המעביד. הטופס הראשון, אותו מילאה הגבי' אתי נצחון (להלן: "גב' נצחון") מתייחס לאירוע שאירע ביום 21.03.99 ולפיו בעת שהרים התובע מכל אשפה לכיוון המשאית החליק ונחבל בפנים בצד שמאל. מדובר בחבלה זהה שכן התובע סבל משבר בלסת בצד שמאל ועל כן לטענת הנתבעת, מתעורר חשד מוצדק כי פגיעתו של התובע לא אירעה ביום 22.03.99 אלא ביום 21.03.99 ובנסיבות שאינן מהוות תאונת דרכים. הנתבעת סבורה כי התובע שינה מאוחר יותר את התאריך והנסיבות על מנת שתאונה זו תחשב כתאונת דרכים. הנתבעת דוחה את טענת התובע כי חלה טעות במילו טופס הב.ל 250 הראשון ומפנה לעדותה של הגב' נצחון, לפיה אין לפקפק באמיתות הרישום. הנתבעת מוצאת חיזוק לחשדה גם במסמכים הרפואיים מהזמן הסמוך לאירוע. התובע פנה לראשונה לקבלת טיפול רפואי ביום 22.03.99, בתחלה לקופת חולים לין  ומשם הופנה לחדר המיון בבית חולים רמב"ם. פנייתו השלישית לחדר המיון ברמב"ם הייתה בתאריך 24.03.99. בשלושת ביקורים אלו הוגדרה סיבת חבלתו ברישום הרפואי כנפילה בזמן עבודתו ולא כנפילה ממשאית. לטענת הנתבעת רופאים רושמים במדויק את דברי המטופלים המגיעים לחדר המיון ולפיכך ההסבר ההגיוני היחיד לכך שנפילתו של התובע ממשאית לא נרשמה הוא שבזמן הגעתו של התובע למרפאת לין ולחדר המיון, טרם קיבל "יעוץ" מתאים ואמר את האמת.

הנתבעת גם דוחה את הסברו של התובע לגבי הטעות שחלה בפירוט ימי העבודה. לטענת הנתבעת התובע כלל לא עבד ביום 22.3.99 אלא כבר שהה באי כושר עבודה כתוצאה מהאירוע האמיתי שהתרחש יום קודם לכן. עובדי מחלקת התברואה היו ממלאים לעצמם את דוח ימי ושעות העבודה, החל מיום ה - 20 לכל חודש ומגישים זאת למדור השכר. התובע ומר קזס אישרו בעדותם כי הם אלה שמילאו את ימי ושעות העבודה שלהם. בפירוט שעות וימי בעבודה של חודש אפריל 1999 מופיע יום האירוע הנטען, 22.03.99 כ "תאונת עבודה", כלומר התובע כלל לא עבד אותו יום. המשמעות היא שביום האירוע הנטען התובע היה כבר בחופש מחלה בשל תאונת העבודה שארעה יום קודם לכן. שכן מתיעוד של תאונות עבודה של התובע בעבר עולה כי את יום התאונה היו מחשיבים כיום עבודה רגיל והוא לא היה נרשם כיום של "תאונת עבודה". הנתבעת ממשיכה מצביעה על אי התאמות בין תצהיר עדותו הראשית של התובע בתצהיר (ת/1) לבין עדותו בבית המשפט (ראה החל מעמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 20.12.06). כמו כן מצביעה הנתבעת על העובדה כי מר קזס לא ראה למעשה את קרות התאונה במו עיניו ולפיכך עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין ויש לשקול אותה במסגרת ההגבלות של סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1951 (להלן: "פקודת הראיות").

דיון:

5.         ככלל, עול ההוכחה נופל על התובע, שעליו להוכיח את תביעתו בהסתברות העולה על  50%. במקרה שלפני נראה כי התובע עמד בנטל הוכחה זה. לעומתו, למרות שהנתבעת הקדישה חלק ניכר מסיכומיה לטענותיה כי תביעתו של התובע הינה תביעה כוזבת שמרמה בבסיסה, לא שוכנעתי בראיותיה ובטענותיה והתוצאה היא שדין התביעה להתקבל. במילים אחרות, הנתבעת לא סתרה את גירסת התובע ולא שכנעה אותי כי התובע פעל בכוונת מרמה או כי התאונה אירעה בנסיבות אחרות מאלה שתוארו בגירסת התובע. אבהיר מסקנתי זו.

חובת ההוכחה על הנתבעת הטוענת בהגנתה, כי התובע פועל הכוונת מרמה  גבוהה היא,  שכן במישור האזרחי נוהגת בנסיבות מיוחדות מעין מידת הוכחה שלישית, המצויה בין מידת ההוכחה האזרחית המקובלת לבין מידת ההוכחה הפלילית, מעין "מידת הוכחה מוגברת", אשר זכתה לכינוי "דרגת ביניים" או "רמת ביניים". כאשר הנתבע מעלה טענת הגנה המייחסת לתובע עבירה פלילית, מדובר בטענות המייחסות ליריב ביצוע עבירות רציניות, המטילות עליו סטיגמה ושיש עימן משום קלון. משקלן הסגולי ("כמותן" או "רצינותן") של הראיות הדרושות לעמידה במידת ההוכחה הדרושה, משתנה בהתאם לחומרתו ולרצינותו של העניין הטעון הוכחה. על משקל הראיות בעניין שהוא 'רציני' יותר, להיות גדול יותר. בענייננו, מדובר בטענת הגנה, המייחסת לתובע מעשה בעל גוון פלילי, ועל כן 'רצינותו' גדולה יותר מאשר מעשה שאינו נושא גוון כאמור. על כן, נדרש מהנתבעת להביא כמות ראיות רבה יותר, במשקל גדול יותר, בהשוואה לדרוש בהוכחת טענות ללא גוון פלילי (ראה: י. קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה [חלק שלישי, תשנ"ט - 1999] עמ' 1316 - 1319). 

במילים אחרות, טענת תרמית היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגע כאמור, בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית. את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע לגבי כל עניין ועניין (ראה והשווה: ע.א. 400/86 עזבון המנוח בן-ציון קריגר נגד ד"ר סבינה שטנה פ"ד מ"ב(4) 500, 504 ). הצד שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב ונכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים (ע.א. 475/81 זיקרי נ. כלל פ"ד מג(1) 589, עמ' 600-599). עול ההוכחה לעניין טענות המרמה הינו "כבד למדי" (ע.א. 51/89 האפוטרופוס הכללי נ. צאלח אסעד פ"ד מו(1) 491, 500).

6.         בעניין שלפני, לא שוכנעתי כי הנתבעת עמדה בנטל "הכבד למדי" המוטל עליה להוכיח מרמה מצד התובע. משקלן של הראיות שהובאו כנגד הנתבע "אינן ראיות בעלות משקל רב וכבד" והנתבעת לא הצליחה להביא "הוכחה קרובה לוודאות" והתרמית לא הוכחה "על כל חלקיה ופרטיה ועל כל תגיה ודקדוקיה" - כפי שדורשת הפסיקה הנ"ל. אבהיר מסקנתי זו.

הנתבעת סומכת את עמדתה בנימוקים שונים, מתוכם מצאתי להתייחס למספר נימוקים עיקריים.

הנתבעת טענה ארוכות בנוגע לשוני בין הגרסאות השונות. סבורני כי גרסתו של התובע בבית המשפט אינה כה שונה מהגרסה אותה מסר בתצהירו ובהחלט אין שוני רב בין גרסת התובע          לגרסתו של מר קזס. התובע בעדותו בבית המשפט בעמ' 8 לפרוטוקול הישיבה מיום             20.12.06 טען כדלקמן:

"... החלקתי לצד שמאל, רציתי לרדת מהמדרגה, המשאית נסעה רברס עמדתי על המדרגה ברגע שהמשאית האטה ירדתי מהמדרגה.

ש.        כאשר נפגעת המשאית כבר עצמה (צ.ל עצרה, י.ו) ?

ת.        כן.

ש.        אתה בטוח שלא סתם החלקת פתאום, התכוונת לרדת ?

ת.        כן...".