פסק-דין בתיק א 100305/01

1.         התובע, בנק איגוד לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") הגיש תביעה ביום 12/9/2001 נגד אהרון קירשנר בע"מ (להלן: "החברה"), נגד קירשנר עמי ונגד רון אייל על סך 321,089 ש"ח.

2.         התביעה היא בגין יתרת חוב של החברה אשר ניהלה בסניף באר שבע של הבנק חשבון מספר 703700/85 (להלן: "החשבון") והתביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 היא מכוח חתימתם על כתבי ערבות לחברה לטובת הבנק.

3.         הנתבע 3 - רון אייל  הגיש בקשת רשות להתגונן, ניתנה לו רשות להתגונן, והתקיים דיון לגופו של ענין בתביעה העיקרית.

4.         תמצית טענות הנתבע :

א)         הנתבע טען, כי הוא היה כלכלן בעיסוקו, מלווה ויועץ פיננסי שנשלח מטעם משרד המסחר והתעשייה לשמש חונך לחברות שונות, ובין היתר לחברה.

הנתבע טען, כי הוא נתן יעוץ תמורת שכר ולמרות שבשלב מסוים נחתם הסכם אופציה לקבלת מניות החברה, ההסכם לא יצא לפועל.

ב)         הבנק פתח לחברה את החשבון בחודש מרץ 95 והעמיד לחברה מסגרת אשראי מאושרת בסך 400,000 ש"ח.

כנגד מסגרת האשראי שועבד לבנק מבנה מסחרי הנמצא בשדרות הר ציון 108 בתל אביב )הלן: "הנכס").     

אותו נכס הוערך על ידי שמאי מטעם הבנק בינואר 95 בשווי של 180,000 דולר, ובשלבים מסוימים הסכים הבנק ליתן אשראי בסך של 450,000 ש"ח וזאת מאחר והבטוחה של הנכס היתה מספקת.

ג)          בחודש אוקטובר 96 או בסמוך לכך החלה החברה לחרוג ממסגרת האשראי שאושרה לה, והנתבע טען, כי הוא התבקש על ידי מנהל סניף הבנק לערוב באופן זמני ולתקופה קצובה לחובות החברה ככל שהם חורגים ממסגרת האשראי.

דהיינו - רק לגבי יתרת חובה מעבר ל- 400,000 ש"ח.

אכן חתם הנתבע על ערבות זמנית ל- 30 יום, וכעבור חודש הוחתם מחדש, ורק כעבור שלושה חודשים משהתברר כי החריגה ממסגרת האשראי מתמשכת, הוא הוחתם ביום 20/1/97 על ערבות ללא הגבלה בזמן עד לסכום של 500,000 ש"ח.

ד)         הנתבע טען, כי היה ברור לכל שהחתימה על הערבות היא זמנית בלבד עד לחיסול החריגה ממסגרת האשראי, והערבות היא רק לגבי החריגה ממסגרת האשראי.

דהיינו - רק לסכום העולה על 400,000 ש"ח.

ה)         בחודש יולי 97 נקלעה החברה קשיים כלכליים והנתבע טוען, כי החברה בסיועו חתמה על הסכם עם חברת "אורם" לקניית מלאי החברה, לקוחות החברה, והמוניטין של החברה תמורת סך של כ- 600,000 ש"ח ותקבולי המכירה של ההסכם שועבדו לבנק.

התשלום הראשון מתוך ההסכם עם "אורם" בסך של כ- 175,000 ש"ח הועבר על ידי הנתבע ישירות לבנק, ויתרת הסכום על פי ההסכם "נעלמה".

ו)          הנתבע טען, כי הבנק העדיף לוותר לקירשנר ועשה עימו יד אחד ביודעין כי קיימת ערבות טובה שלו לחובותיה של החברה (סעיף 17 לתצהיר התומך בבקשת רשות להתגונן).

ז)          הנתבע טען, כי סמוך לאחר התמוטטות החברה בסוף שנת 97 היו בידי הבנק די ויותר בטוחות העולות על גובה יתרת החובה של היתרה בבנק, ולו פעל הבנק באופן מידי על מנת לממש את הבטוחות, אזי לא היתה קיימת כלל יתרת חובה לבנק והבנק פעל מתוך רשלנות,  ואף חייב את החשבון בריבית חריגה כתוצאה מאותה רשלנות.

הנתבע אף ציין, כי משלא פעל הבנק למימוש הנכס למרות התראותיו  החוזרות ונשנות, הוא עצמו הציע בחודש ספטמבר 98 לקנות את הנכס המשועבד בסכום השווה לגובה החוב המשוערך בניכוי הריביות החריגות בהן חויב חשבון החברה בחודש יולי 97 עד אותו יום כשהוא העריך סכום זה בסך של 370,000 ש"ח.