פסק-דין בתיק א 10028/02

בפניי תובענת שיבוב בכל הנוגע לתאונת דרכים במסגרתה נגרמו נזקי רכוש לרכבים המעורבים.

רקע כללי -

1.       התובעת, אריה חב' לביטוח בע"מ (להלן - "אריה") היתה בכל המועדים הרלבנטיים מבטחת של רכב מסוג טויוטה (להלן - "הטויוטה"). הנתבע, מר ג'בארין מוחמד סעיד (להלן - "הנתבע") היה בכל המועדים הרלבנטיים הנהג ובעליו של רכב מסוג מאזדה (להלן - "המאזדה").

2.       אין חולק, כי ביום 14/12/01 ארעה תאונה בה היו מעורבים הטויוטה והמאזדה ולשני הרכבים נגרמו נזקים.

3.       אריה טוענת כי היא פיצתה את בעליו של הרכב המבוטח, בעליו של הטויוטה, בסכום של כ-60,000 ש"ח ובהתאם, כי על הנתבע לשפות אותה בגין הסכומים ששילמה כאמור.

4.       הנתבע מכחיש את חבותו לשלם לאריה ומכחיש את גובה הנזק הנטען.

5.       עובדה מוסכמת נוספת הינה שבגין התאונה הוגש כתב אישום כנגד הנתבע אשר התברר בפני כב' השופט גופמן בבית המשפט לתעבורה בחדרה (ת.ד. 1206/02) וכי ביום 2/5/04  הכריע כב' השופט גופמן כי יש להרשיע את הנתבע בעבירות של אי מתן זכות קדימה לרכב אחר במהלך פנייה שמאלה ונהיגה בחוסר זהירות והתנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה בגוף.

התשתית הראייתית -

6. ביום 13/9/06, העידו בפניי מר אוסקר אמיר שערך דו"ח בוחן תנועה בעקבות התאונה (מוצג ת/1) ואשר גבה את עדותם של הנתבע ושל נהג הטויוטה (מוצגים ת/2 ו-ת/3).
7. כמו כן העיד נהג הטויוטה, מר שיבלי עמיר, אשר באמצעותו אף הוגש פרוטוקול של ישיבה שהתנהלה בבית המשפט בחדרה (מוצג ת/4).
8. בנוסף, העיד מר ארכדי בנט מטעם אריה אשר באמצעותו הוגשו לתיק פוליסת הביטוח הרלבנטית, דו"ח שמאי וקבלות שונות (מוצגים ת/6 עד ת/10).
9. מטעם הנתבע העיד הוא בעצמו וזאת לגבי תצהירו (מוצג נ/1).

דיון -

10.  בכל הנוגע לאחריותו של הנתבע לגרימת התאונה, הרי שמסקנתי היא שאכן יש לראותו כמי שגרם בהתנהגותו לתאונה באופן בלעדי.
11. ראשית, אפנה לפסק הדין הפלילי (ת/4) מפי כב' השופט גופמן אשר קבע חד משמעית, כי הנתבע הינו האחראי לקרות התאונה וזאת לאחר ששמע בפניו באריכות את עדויותיהם של שני הנהגים הרלבנטיים, את עדותו של בוחן התנועה ולאחר שעיין בכל המסמכים שהוצגו בפניו.
12. כב' השופט גופמן קובע, כי "הנאשם לא נתן זכות קדימה במהלך פנייה שמאלה לרכב המעורב שלו היתה זכות הקדימה ואשר על כן, אני קובע כי הנאשם אכן נהג בחוסר זהירות" (עמ' 16 להכרעת הדין, מול שורות 4 עד 6) ובהמשך: "אשר על כן אני קובע כי הוכח מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם אכן גרם באשמתו לתאונה ואשר על כן אני מרשיע..."
13. בהתאם להוראותיו של סעיף 42 (ג) לפקודת הראיות, הרי שיש לראות בפסק הדין הפלילי החלוט כדי להוות ראייה בכל הנוגע לאשמתו של הנתבע ויודגש, כי במקרה זה, לא התבקש בית המשפט לאפשר לנתבע להביא ראיות לסתור.
14. שנית, מעבר לכך, לאחר שעיינתי בחומר שהוצג לעיוני הגעתי למסקנה זהה למסקנתו של כב' השופט גופמן ואני סבורה שאף בפניי הוכח כי האחריות לקרות התאונה רובצת על שכמו של הנתבע. אין ספק כי הנתבע ביקש לבצע פנייה שמאלה מתוך המסלול בו הוא עמד ולצורך כך למעשה נכנס לתוך נתיב הנסיעה של הטויוטה. אין חולק כי שדה הראייה היה פתוח והנתבע יכול היה, וצריך היה, לראות את הטויוטה מתקרבת לפני שהחליט לבצע את הפנייה שמאלה. זכות הקדימה היתה כמובן של הטויוטה אשר המשיכה ישר בקו הנסיעה שלה והנתבע היה זה שחייב היה להימנע מביצוע הפנייה שמאלה כל עוד קיימים רכבים בנתיב הנסיעה של הטויוטה.
15. עוד אציין, שבעדות שמסר הנתבע במשטרה ביום 17/12/01, הוא למעשה טוען שהוא רצה לפנות שמאלה אך לא זוכר כל פרטים נוספים באשר לארוע (וראו את עדותו (ת/2) מול שורות 10 עד 13). לכן, כל טענה מאוחרת שהוא העלה באשר לכך שיתכן והרכב הפוגע (הטויוטה) נסע במהירות מהירה מן המותר או שסטה מנתיב הנסיעה והתקרב אליו עד כדי ש"גרר" אותו לתוך הצומת - הינה טענה שיש לדחות מכל וכל.