פסק-דין בתיק א 043389/03

א.         עובדות

            התובעת, ילידת 11.12.1964, נפגעה ביום 11.12.2000 בתאונת דרכים, כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1985 (להלן: "התאונה"). ממקום התאונה פונתה לבית חולים איכילוב, שם בוצע צילום של עמוד השדרה הצווארי והגבי, אשר לא הדגים שבר או פריקה ועל כן שוחררה לביתה (נספח ג' לת/1). התובעת פנתה להמשך טיפול בקופת חולים ועקב תלונותיה על כאבים בצוואר ובכתף ימין, ובדיקת MRIשל הצוואר, אושפזה שוב בבית חולים אסף הרופא ביום 15.10.2002 ועברה ניתוח לכריתת הדיסק הבין-חולייתי (נספח ד' לת/1).

לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה היא סובלת מכאבי צוואר והגבלה משמעותית בתנועות הצוואר, כמו גם מחולשה ביד ימין, כאבי ראש, סחרחורת, הפרעות בשינה ומצב רוח ירוד. 

            הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות, המחלוקת נסבה על גובה הנזק בלבד.

ב.         הנכות הרפואית

מטעם בית המשפט מונו שלושה מומחים:

פרופ' מלר, מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית, קבע בחוות דעתו, כי בעקבות הניתוח נותרה לתובעת צלקת בקדמת הצוואר. הצלקת דומה לקמטי עור טבעיים הקיימים בקדמת הצוואר. הצלקת נבדלת מהקמטים בגוון, שהוא מעט כהה, בשיעור קל בלבד. במקום אחר בצלקת קיימת בליטה קטנה אשר ניתן בניתוח פשוט להסירה. עלות הניתוח 5,500 ש"ח. הצלקת מהווה פגם אסתטי קל ומקנה לתובעת נכות בשיעור 3% ואיננה מהווה הפרעה תיפקודית כלשהי.

ד"ר הרינג, מומחית בתחום הנוירולוגי, קבעה כי בגין תחושת הנימול והחולשה ביד בעת מאמץ, אשר הופיעו בעקבות הניתוח, זכאית התובעת לנכות צמיתה בשיעור 2.5% על פי תקנה 31(5) (א)I)) (II) מחצית מהנכות יש לשייך לתאונה, וזאת מחמת הספק.

ד"ר לוינקופף, מומחה בתחום האורטופדיה, קבע בחוות דעתו, כי צילום עמוד השדרה הצווארי מיום 19.10.03 מדגים קיבוע קדמי של חוליית C5-6ואיחוי גרמי. תחלואיה של התובעת הינם החמרה של מצב קודם ממנו סבלה עוד בשנת 1999 ועל כן יש לנכות מחצית מהנכות בשיעור 12.5%, כך שנכותה היא 6.25% על פי סעיף 37(5) בין א ל-ב' לתקנות המל"ל.

הצדדים ויתרו על חקירת המומחים בתחום הפלסטי והנוירולוגי. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב הקביעות של ד"ר לוינקופף (להלן: "המומחה") בחוות דעתו (במ/1).

ב.         חקירת ד"ר לוינקופף  

התובעת טוענת כי לאחר חקירתו הנגדית של המומחה, ברי כי אין לנכות נכות בגין מצבה הרפואי עובר לתאונה.   

מנגד, טוענות הנתבעות כי קביעתו של המומחה בדבר מצבה הקודם של התובעת עובר לתאונה, מעוגן בתיעוד הרפואי ועל כן יש לאמץ את קביעותיו בחוות דעתו.

בחקירתו הנגדית הסביר המומחה כי מצבה הרפואי של התובעת, לרבות תלונותיה אודות כאבים הצדיקו ניתוח שלאחריו נותרה הגבלה בטווחי התנועה אותה העריך בשיעור 12.5%.

המומחה התייחס לתיעוד הרפואי מיום 1.5.99 ו-18.7.99 ממנו עולה, כי התובעת התלוננה בחדר מיון ואצל רופא המשפחה אודות כאבים בצוואר וביום 28.7.99 ו-29.7.99 פנתה לחדר מיון, שם נרשם לאחר בדיקה שנערכה ע"י ד"ר שלמון כי התובעת סובלת מהגבלה קלה בתנועות הצוואר. כל אלה מובילים למסקנה שהיתה תסמונת של בעיה צווארית עובר לתאונה.

בסיכום דבריו מעיד המומחה:  

"אחרי החקירה ואחרי מה שכתב ד"ר שלמון אני חושב שהיתה לה תחלואה קלינית קודם לכן. אני חושב שקרוב לוודאי גם היו לה הגבלות תנועה בעמוד שדרה צווארי, כך כותב ד"ר שלמון. אם התיאוריה של הגבלה חולפת תקפה ועם עצם העובדה שהיא לא נבדקה ע"י אורטופד אלא ע"י נוירוכירורג, אז אפשר לשקול  להוריד אולי ברבע או בשליש אבל עדיין אני חושב שהיתה לה תחלואה קודמת בצוואר, תחלואה דיסקלית בעמוד שדרה צווארי קודם לכן, אני לא חושב שהיא הגיעה לתאונה ללא שום רקע בעמוד שדרה צווארי" (פרו' מיום 11.4.06 עמ' 11 ש' 1 - 6).