פסק-דין בתיק א 024402/06

לפני תביעתו של בנק הפועלים בע"מ לתשלום סך 25,073 ש"ח ואשר הוגשה כנגד 3 נתבעים, נתבע 1 הוא עזבון המנוח קופרשטיין איליה ז"ל, נתבעת 2 נתבעת כיורשתו החוקית של הנתבע 1 ואילו הנתבע 3 הינו ערב לחובו של המנוח ואשר לא התגונן וכנגדו ניתן פס"ד בהעדר הגנה.

סכום החוב נובע מהלוואה ע"ס 25,000 ש"ח שנטל המנוח ביום 11.10.04 וכן מחיובי כרטיס אשראי ויתרת חובה בחשבון העו"ש שלו.

ביום 18.12.07 ניתן תוקף של החלטה להסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים ואשר על פיה יוכרע התיק על סמך סיכומים בכתב.

כבר בשלב זה יש לומר שאין מדובר במחלוקת "קלאסית" האופיינית לתביעת בנק שכן לא החוב ולא החבות של העזבון מוכחשים ולמעשה כל המחלוקת נוגעת לקיומה של עילת תביעה כנגד הנתבעת 2.

ב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם בצירוף פסיקה וב"כ התובעת אף הגיש סיכומי תשובה.

היות ומדובר בתיק המתנהל בסדר דין מהיר ינומק פסק הדין בתמצית ובהתאם לתקנה 214 טז'.

הפרק הראשון בסיכומי הנתבעת עוסק בדרך התנהלות הבנק התובע ברם אינו רלוונטי להכרעה גופה. הצדדים הסכימו על הכרעה בתיק כולו לאחר הגשת סיכומים ולאחר שכבר תוקן כתב התביעה, גם ענין מכתב ההתראה שנשלח או לא נשלח לנתבעת 2 אינו בעל משמעות היות וממילא מתנגדת היא לחבותה ולמעורבותה בענין נשוא תיק זה.

כך או אחרת, שאלת ההוצאות תגזר ממכלול הנסיבות והטענות.

בפרק ב' לסיכומי הנתבעת מועלות טענות בדבר חוסר עילה כנגדה ונטען כי הגם שאין מחלוקת כי היא יורשת יחידה (סעיף 22 סייפא לסיכומים) הרי שעילת התביעה האישית כנגדה לא התגבשה היות ולא התמלאו התנאים לכך קרי חלוקת העזבון או כי נכסי היורש היחיד התמזגו עם נכסי המוריש.

בנוסף טוענת הנתבעת כי מעבר לדחיית התביעה כנגדה יש למחוק את התביעה כנגד העזבון היות והוא אינו אישיות משפטית ויש לתבעו באמצעות מנהל עזבון או באמצעות יורש.

נראה כי הנתבעת טועה באופן חלקי בפרשנות הדין או שבחרה להתמקד בטענות שהן פחות רלוונטיות.

בנמצא קיים צו ירושה המצהיר על כך שהנתבעת היא יורשתו היחידה של עזבון המנוח. צו זה מהווה בסיס משפטי וראייתי לזכויותיהם הקניניות של היורשים ברכוש שהיה של המוריש לפני מותו.

הכלל הוא כי חובות של מוריש שלא סולקו בחייו ואשר עילתם אינה פגה בעת מותו, ממשיכים להיות חובות העזבון והאחריות לפורעם מוטלת על היורשים בכפוף לסייגים שמופיעים בחוק הירושה.

הסייגים מופיעים בין היתר בסעיפים 126 ו- 127 לחוק הירושה כאשר הסעיף הראשון עוסק בשלב שעד לחלוקת העזבון ואילו הסעיף השני דן באחריות היורשים לאחר חלוקת העזבון.

מלשון סעיף 126 עולה כי ליורשים אין פטור מאחריות אלא כל שנאמר הוא כי הם אחראים לחובות העזבון מנכסי העזבון ותו לא. הווה אומר, ניתן לרדת לנכסי העזבון אך לא לנכסי היורש.

אלא שבמקרה שלפני לא היתה "חלוקה" של העזבון וזה כולו שייך לנתבעת על פי צו הירושה (ולסעיף 145 אתייחס בהמשך).

פרשנות לפיה יורש יחיד מנהל את הנכסים שירש "מרחוק" כשמבחינה מהותית הוא יכול בכל רגע נתון לעשות בהם כבשלו אינה עולה בקנה אחד עם סעיפי ורוח חוק הירושה שבא להסדיר קודם כל את חובות העזבון ואין בהתנהגות שכזו כדי ליצור חומת מגן וחסינות מפני נושי העזבון.

יחד עם זאת, חזקה שאין המחוקק מכביר מילים לשווא ולכן במקום "חלוקה" במקרה של מספר יורשים נדרש על פי סעיף 145 לחוק הירושה "מיזוג" של נכסי העזבון עם נכסי היורש היחיד.

"מיזוג" זה הוא מרכז הכובד של המחלוקת האמיתית שבפני. כשהמיזוג אינו מתקיים אנו עוברים מהוראת סעיף 127 להוראת סעיף 126 לחוק.