פסק-דין בתיק א' 3666/03

רקע

1.         התובעים הגישו תובענה כספית כנגד הנתבעים, לתשלום סך של 220,450 ש"ח, בגין נזקים שנגרמו להם עקב חדירת מים למרתף ביתם.

2.         בין התובעים לנתבעת מס' 3, שהינה מהנדסת בניין במקצועה, נחתם ביום 08.05.97 הסכם לקבלת שירותי תכנון לבניית ביתם של התובעים, לרבות תוכניות קונסטרוקציה וביסוס.

3.         התובעים שכרו את שירותיהם של הנתבעים 1 ו- 2 לניהול, פיקוח ובניית הבית.

הנתבע 1 הינו מנהלה ובעל מניותיה של הנתבעת מס' 2, שהינה חברת בניה, והוא אשר ניהל ופיקח על עבודות בניית הבית.

בין התובעים לנתבעים 1 ו- 2 לא נכרת הסכם בכתב.

4.         כנטען ע"י התובעים, לאחר שחזרו מחופשה, בחודש דצמבר 2001, התברר להם, כי מרתף הבית מוצף במים כתוצאה מחדירת מי גשם, ובהתאם לבדיקת מומחה מטעמם, המהנדס אהרון סוקולוב, תכנית האיטום שנערכה ע"י הנתבעת 3 אינה נכונה ואף הביצוע ע"י הנתבעים 1 ו- 2 לקוי ובלתי מקצועי - גורמים אשר  הביאו לחדירת המים ולנזק הנתבע בתובענה.

הסכמות הצדדים

5.         בדיון שהתקיים ביום 20.09.06 הגיעו בעלי הדין להסכמה כדלקמן:-

"הגענו להסכמה בשאלת הנזק בלבד, על פיה הנזק בכללותו יעמוד על סך 120,000 ש"ח ובית המשפט ידון אך ורק בשאלת החבות, לרבות בשאלת הרשלנות התורמת של התובעים, אם קיימת. כמו כן, בית המשפט יפסוק בנפרד שכ"ט והוצאות, לאחר שישמע את טענות הצדדים".

הפלוגתאות שבמחלוקת

6.         בעקבות הסכמת הצדדים לעניין שיעור הנזק שנגרם לתובעים, אלו הן השאלות שנותרו שנויות במחלוקת:

א.         האם יש להטיל אחריות כלשהי על התובעים (בבחינת "רשלנות תורמת") ? - אם כן, באיזה שיעור?

ב.         מהי מידת אחריותם של הנתבעים להתרחשות הנזק?

ג.          האם ניתן לחלק את האחריות בין הנתבעים לבין עצמם, או שמא אחריותם כלפי התובעים הינה "ביחד ולחוד"?

ד.         מהי חלוקת האחריות הראויה בין הנתבעים לבין עצמם ?

מומחה מטעם בית המשפט

7.         המומחה מטעם ביהמ"ש, אינג' גרשון פולג, מהנדס מומחה באיטום, נתן את חוות דעתו ביום 15/5/05, ועל פיה המליץ לחלק את האחריות לנזק שנגרם באופן הבא:

לתובעים - 10% [רשלנות תורמת]; לנתבעים 1 ו- 2 - 70%; לנתבעת 3 - 20%.

            הצדדים אינם חולקים על מעמדו המיוחד של המומחה מטעם ביהמ"ש.

            בע"א 323/85 - מדינת ישראל נ' אברהם אליהו מזרחי, פ"ד לט (4), 185, נקבע, בין היתר, כי: "כפועל יוצא ממנויו של המומחה אין הצדדים צריכים להביא ראיות נוספות ולחקור עדים ובכך שכרם; מאידך גיסא מוגבלת כמובן יכולתם לערער על מסקנות המומחה. הצדדים רשאים לחקור את העד המומחה . . .והם אף רשאים לדרוש מן המומחה הבהרות בכתב על חוות דעתו  . . .; אולם עדות מומחה נוספת תובא על ידי הצדדים רק ברשות בית המשפט מטעמים שירשמו (תקנה 130(ב) לתקנות). עקב ההגבלה על יכולתם של הצדדים להביא ראיות נוספות, מצטמצמת ממילא יכולתם לשכנע את בית המשפט בטעותו של המומחה, והיא מתמקדת בעיקר בטענות עיוניות לגבי נכונות מסקנותיו. טענות אלו חייבות למצוא ביטויין בחקירתו של העד, כי זו שיטת המבחן של הרציונליות של מסקנותיו".