פסק דין 77146-09

ראשיתה של התביעה בבקשת רשות להגן לביצוע שטר חוב ע"ס 30,000 ₪, ז.פ 30.9.04, משוך ע"י עושה השטר ה"ה זמנסקי עדי וטלי, ובערבות אוול של הנתבע.

טענות הצדדים

התובעת טוענת כי ביום 26.12.99, שכרו בני הזוג עדי וטלי זמנסקי (להלן בהתאמה: "השוכרים", "השוכר", "השוכרת"), מן התובעת , דירה ברח' ראב"ד 5 ת"א, בשכירות בלתי מוגנת, למשך שנה, שכירות שהוארכה מספר פעמים עד לפינוי הדירה ב- 9/10/04.

לטענתה, אביה, עו"ד הנגבי עודד, בעל משרד עו"ד עצמאי, טיפל בנושא השכירות, ניסוח החוזה, החתמת השוכרים, והנתבע-הערב, על החוזה ושטר הערבות, עקב אחר תשלומים ומשלוח הודעות לשוכרים בדבר פיגורים בתשלום. לטענתה , בהתאם לחוזה השכירות היה על השוכרים להמציא במעמד החתימה על החוזה 2 ערבים, שיהיו להנחת דעתו של אביה, עו"ד הנגבי, אשר יערבו בחתימת ידם על שטר ערבות ועל כתב ערבות לחובות והתחייבות השוכרים, וכן היה עליהם להמציא שטר חוב ע"ס 30,000 ₪, חתום ע"י השוכר ובערבות. לטענתה, השוכרים ביקשו להסתפק בערב אחד כי הינם עולים חדשים, ואין באפשרותם להביא ערב נוסף. בהמשך נפגש עו"ד הנגבי עם השוכרים והנתבע במשרדו, ונחתם חוזה השכירות, כאשר באותו מעמד חתמו עליו השוכרים, וכן הנתבע חתם כערב על החוזה וכערב בשטר החוב, כאשר באותו מעמד, צולמו תעודות הזהות שלהם. נטען כי חוזה השכירות נחתם לתקופה של שנה, ונקבע כי ניתן יהיה להאריך את התקופה, בתנאי שתיחתם הארכת חוזה, וכאשר הנתבע, הערב, ידע שקיימת אפשרות להארכה, וככל שתתקיים, ערבותו תהא תקפה לכל תקופת השכירות שתהא. נטען כי הנתבע הודה בפני ראש ההוצל"פ, שידע שהשוכרים האריכו את תקופת השכירות, ולא הביע כל התנגדות לעניין המשך ערבותו. לטענתה, מעולם לא נאמר לערב כי ערבותו מוגבלת לשנה, וברור כי כל עוד מתקיימים יחסי שוכר משכיר חלה במלוא היקפה ערבותו של הנתבע.

נטען כי החוזה הוארך לשנה נוספת, השנה השניה לשכירות, וכאשר על הארכה חתומים השוכרים וללא חתימת הנתבע/הערב, ובהמשך הוארך החוזה לתקופה נוספת בעל פה ועד לפינוי הדירה על ידי השוכרים ב- 09/04. נטען כי השוכרים פיגרו בתשלומים, ומשנוכח עו"ד הנגבי כי השוכרים אינם מסוגלים לעמוד בדמי השכירות השוטפים ביקש לפנות אותם מהדירה, ובסוף ספטמבר 2004 פינו את הדירה, כשהותירו אחריהם דירה במצב גרוע , ללא תיקונים וצבע, וכפי שהתחייבו בסעיף 6 לחוזה השכירות. נטען כי עו"ד הנגבי פנה לשוכרת לפירעון כל החובות, אולם נענה כי אין להם אפשרות לשלם, אז שלח מכתב התראה שחזר עם הערה כי עזבה את הדירה, בשיחה עמה הובהר כי עזבה את הדירה ושאינה גרה יותר עם בן זוגה. נטען כי פתיחת תיק ההוצל"פ התעכבה מאחר ולא אותרו השוכרים, נטען כי הנתבע כל העת היה בקשר עם השוכר, וידע שחייבים למשכיר סכומי כסף.

לטענת הנתבע חתם ערבות לשוכרים בקשר לדירה ששכרו מהתובעת בשנת 1999. לטענתו, הכיר את השוכר במסגרת עבודה משותפת, וחתם על הערבות מחוסר נעימות אל מול הפצרותיו של השוכר, כשכל העת דובר כי הערבות הינה לשנה אחת בלבד. לטענת הנתבע, תחילה נקבעה פגישה לצורך חתימת ערבותו במשרד ב"כ התובעת, הוא והשוכרים הגיעו למקום, אך הפגישה בסופו של יום לא התקיימה אלא רק המזכירה צילמה את ת.ז שלו, ולאחר כמה ימים הגיע לביתו השוכר עם עו"ד והחתים אותו על שטר החוב בלבד, כאשר הפגישה ארכה דקות ספורות בלבד.

לטענתו, חתימתו כערב על הערבות החוזית זויפה, אינה חתימתו ואף לא ראה את הסכם השכירות אלא רק במסגרת ההליכים המשפטיים שבתיק. הנתבע מאשר כי ידע, בעקבות פגישה עם השוכר עימו היה בקשרי עבודה, שהשוכרים האריכו את תקופת השכירות, ואף ביקר בדירה, אולם סבר כי התובעת, אינה ממשיכה לראות בו כערב, מעבר לתקופה של שנה אחת. לטענתו, לקראת סוף שנת 2002, סיפר לו השוכר כי החליט להיפרד מבת זוגו/ השוכרת, ומשכך היא תישאר בדירה והוא יעזוב. הנתבע טוען כי בשנת 2005 פגש את השוכרת באופן מקרי, ואולם הקשרים עימה נותקו. לולא נקטה התובעת בהליכי הוצל"פ הקשר היה ניתק לצמיתות.

הנתבע טוען כי נודע לו בקשר לחוב השכירות כנדרש, רק עובר לפתיחת התיק בהוצל"פ בשנת 2008, כך שלא יכל לפנות בזמן אמת לשוכרים, לצורך הסדרת העניין, ומשכך רובץ לפתח התובעת שיהוי כבד ובלתי מוצדק לעניין פניות אליו בזמן אמת, ו/או פתיחת תיק ההוצל"פ במועד מאוחר, השוללים דרישה לפירעון ממנו, ובשל השיהוי האמור.