פסק דין 6081/14

השופט ע' פוגלמן:

           עתירה לביטול פסק דין של בית הדין השרעי לערעורים בבאקה אל-גרבייה שעניינו חובות מזונותיו של העותר כלפי ילדיו.

1. העותר והמשיבה 3 (להלן: המשיבה) התגרשו. לשניים חמישה ילדים משותפים. ביום 17.1.2012 נתן בית הדין השרעי בטייבה החלטתו בתביעת מזונות שהגישה המשיבה (לאחר דיון שהתקיים ביום 16.11.2011). בית הדין קבע כי העותר העביר בעבר למשיבה סכום של 315,000 ש"ח ככספי מזונות; וכי מתוך סכום זה נותר לעת ההיא סכום של 151,000 ש"ח, לאחר שיתר הסכום שימש לצורכי הילדים, לרבות ללימודיהם. לאחר שפירט את סכומי המזונות שעל העותר לשלם לטובת ילדיו, קבע בית הדין כי בנתון לסכום האמור המצוי כבר לכאורה בידי המשיבה, יושהה תשלום המזונות לשני הילדים הקטנים ב-75 חודשים, קרי: לתקופה שעבורה אמורים הסכומים המצויים בידי המשיבה להספיק. עוד נקבע כי המזונות שנפסקו לטובת שני הילדים הקטינים יהיו מזונות זמניים. המשיבה ערערה על החלטה זו וביום 19.2.2012 נתן בית הדין השרעי לערעורים בבאקה אל-גרבייה תוקף של פסק דין להסכמה שהושגה בהמלצתו בין הצדדים. בית הדין פירט בהחלטתו את ההסכמות שגובשו – שעניינן אופן תשלום המזונות – ולא בא בהן זכר להקפאת המזונות שעליה החליטה הערכאה הקודמת. נוכח הליכים אחרים שהתקיימו בין הצדדים, הגישה המשיבה בקשה להבהרת פסק הדין של בית הדין לערעורים באופן שיוצהר בבירור כי הסכמת הצדדים שלה ניתן תוקף של פסק דין באה חלף החלטת הערכאה הראשונה. ביום 2.12.2012 נעתר בית הדין לבקשה זו והבהיר כי "באשר להחלטת בה"ד בערכאה הדיונית מיום 17.1.2012 הנה בטלה מעיקרה". בקשת העותר לעיון חוזר בהחלטה זו נדחתה ביום 13.1.2013.

2. מכאן העתירה שלפנינו, שבמסגרתה טוען העותר כי בית הדין לערעורים חרג מסמכותו תוך פגיעה קשה בכללי הצדק הטבעי בכך שביטל את החלטת הערכאה הדיונית. לטענתו, הסכמת הצדדים נועדה רק להוסיף על החלטה זו בשני עניינים ולא לבוא במקומה. עוד נטען כי בקשת המשיבה להבהרה נגועה בשיהוי כבד; כי היה על בית הדין לדון בבקשה באותו מותב; וכי לא סביר כי העותר היה מסכים לביטול החלטת הערכאה הדיונית – הקובעת כי כבר מסר למשיבה סכום כסף נכבד – שעה שאין ההסכמה שהושגה בבית הדין לערעורים מקנה לו דבר.

           המשיבה, מצדה, מתנגדת לקבלת העתירה וסבורה כי דינה להידחות הן על הסף הן לגופה. ראשית, נטען כי העתירה נגועה בשיהוי כבד (של קרוב לשלוש שנים); וכי תצהירו של העותר אינו מתאים לעתירה. שנית, לגוף העניין, נטען כי משמעותה היחידה של ההסכמה היא ביטול ההקפאה של 75 חודשים שעליה הורתה הערכאה הדיונית, וכי בלעדי ביטול זה אין כל נפקות להסכמה שהושגה. עוד נטען כי התנהלות העותר והימנעותו מתשלום הכספים הביאה את המשיבה וילדיה למצב כלכלי קשה. בשים לב לדברים אלה ולאמת המידה המחמירה להתערבות בהחלטות בית הדין, כך נטען, אין אלא לדחות את העתירה.

3. לאחר עיון בעתירה ובתגובה לה באנו לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות על הסף בהעדר עילה להתערבות. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין שניתנו על ידי בתי דין דתיים, והתערבותו שמורה אך למקרים חריגים של פגיעה בעקרונות יסוד של דיון צודק, חריגה מסמכות או בקשה לסעד מן הצדק אשר איננה בתחום סמכותו של בית הדין (בג"ץ 626/07‏ עבד נ' בית הדין השרעי הגבוה לערעורים, פסקה 6 (17.9.2007); בג"ץ 6890/12 ‏פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, פסקה 4 (26.11.2012)). אין המקרה שלפנינו בא בקהלם של מקרים חריגים אלה. תחילה ייאמר כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר. בעוד שהמשיב מלין על "השתהות" המשיבה בהגשת בקשת ההבהרה כשלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין שאישר את הסכמת הצדדים, עתירתו-הוא נגועה בשיהוי משמעותי בכך שהוגשה קרוב לשלוש שנים לאחר החלטת בית הדין בבקשת ההבהרה. בנסיבות העניין אין לקבל את טעמו של העותר לשיהוי זה, שלפיו השתהה מתוך דאגה לטובת המשפחה. נוסף על שיהוי זה שכאמור לא הובא כל טעם להצדיקו, התצהיר שצורף לעתירה מתייחס ככל הנראה להליך אחר שבו מעורב העותר ואין לו כל קשר לענייננו. די בטעמים אלה – הגשת העתירה בשיהוי ניכר וללא צירוף תצהיר מתאים – כדי לדחותה. אלא שממילא העתירה אינה מבססת כל עילה להתערבות בשים לב לאמת המידה המחמירה שהונחה. בית הדין לערעורים ציין במפורש כי נתן תוקף להסכמת הצדדים – שהושגה לאחר דיון במעמד הצדדים – וכי זו באה חלף קביעות הערכאה הדיונית לעניין המזונות. בניגוד לטענת העותר, בית הדין הבהיר כי קביעתו מוגבלת לנושא המזונות שנפסקו בלבד וכי אין בכך כדי לבטל את קביעת הערכאה הדיונית בדבר סכום הכסף שהעביר העותר למשיבה (ראו ההחלטה בבקשה לעיון חוזר מיום 13.1.2013). גם בשים לב לדברים אלה אין בסיס לעתירה.

           בנתון לכל האמור, העתירה נדחית על הסף. נוכח התוצאה שאליה הגענו, אין צורך לדון בבקשה לצו ביניים. העותר יישא בהוצאות המשיבה 3 בסכום של 5,000 ש"ח.

           ניתן היום, ‏ג' באדר התשע"ה (‏22.2.2015).