פסק דין 5243/13

השופטת א' חיות:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' מינץ) אשר דחה את ערעורה של עמותת יד הרב הרצוג (להלן: העמותה) על החלטת המשיב בהשגה נגד חיובה במס עסקאות שהוטל על עסקת מכר מקרקעין שאותה ביצעה.

רקע עובדתי

1.        העמותה התאגדה שלא למטרת רווח והיא בעלת נכס מקרקעין הידוע כגוש 30164 חלקה 254 (להלן: המקרקעין). על חלק מהמקרקעין בנוי בניין בן ארבע קומות (להלן: הנכס) המשמש את ישיבת "דעת חיים" (להלן: הישיבה) והחלק השני הוא מגרש פנוי (להלן: המגרש). בין המערערת ובין Beit Yehuda Vehana A.S.B.L. – תאגיד זר הרשום בלוקסמבורג (להלן: התאגיד הזר), נחתם ביום 14.2.2006 הסכם במסגרתו נמכרו לתאגיד הזר זכויות חכירה ל-999 שנים בנכס תמורת 5.5 מיליון דולר (להלן: העסקה הראשונה). כמו כן חתמה העמותה על הסכם עם מר סילבן דוויקו (להלן: דוויקו), יו"ר התאגיד הזר, לפיו הוענקו לו זכויות החכירה לדורות במגרש (להלן: העסקה השנייה ושתי העסקאות יכונו להלן: העסקאות). העמותה דיווחה על העסקאות לרשויות מיסוי מקרקעין אך סברה כי לא קמה בגינן חבות במס ערך מוסף ועל כן לא דיווחה עליה למשיב. המשיב סבר אחרת ועל כן הוציא לעמותה שומת מס עסקאות בסך של כשישה מליון ש"ח בגין שתי העסקאות. המשיב נימק את השומה בכך שהתאגיד הזר הוא "מוסד ללא כוונת רווח" (להלן: מלכ"ר) כהגדרתו בסעיף 1 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: החוק או חוק מע"מ) ועל כן, כך הוסיף וטען, יש לסווג את העסקה הראשונה כ"עסקת אקראי" בהתאם להגדרת מונח זה בחלופה השנייה שבסעיף 1 לחוק, לפיה תיחשב כ"עיסקת אקראי" החייבת במס - "מכירת מקרקעין לעוסק בידי אדם שאין עיסוקו במכירת מקרקעין, וכן מכירת מקרקעין בידי אדם כאמור, למעט מכירת דירת מגורים, למלכ"ר או למוסד כספי". יצוין, כי לאחר רכישת הנכס אפשר התאגיד הזר את שהותה של הישיבה בנכס, תחילה ללא תמורה והחל מראשית שנת 2008 תמורת 100,000 דולר לשנה.

2.        העמותה ערערה על החלטתו של המשיב לבית המשפט המחוזי וטענה כי אין לראות בתאגיד הזר מלכ"ר וכי אין לחייבה בתשלום מע"מ בגין מכירת הנכס. למען שלמות התמונה יצוין כי העמותה ערערה גם על השומה שהוצאה לה בגין העסקה השנייה אך לגבי שומה זו הסכים המשיב לקבל את עמדת המערערת והדיון בה התייתר.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.        בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של העמותה בקובעו כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהתאגיד הזר הוקם לכתחילה כתאגיד ללא כוונת רווח והדבר עולה בבירור מתקנון התאגיד, מתצהירו של דוויקו ומטענותיה של העמותה עצמה בכתב הערעור. בית המשפט דחה את טענת העמותה לפיה השאלה האם מדובר במלכ"ר צריכה להיבחן לפי סעיף 4 לחוק מע"מ שעניינו פעילות שמקיים המלכ"ר בישראל וקבע כי  לצורך סיווג העסקה דנן יש להידרש להגדרת המונח "מלכ"ר" בסעיף 1 לחוק שאינו דורש כתנאי לתחולתו כי המלכ"ר יקיים פעילות בישראל. מכל מקום, כך הוסיף בית המשפט וקבע, טענה זו אין בה כדי להועיל לעמותה שכן התאגיד הזר במקרה דנן מקיים "פעילות בישראל" ובמסמכי ההתאגדות שלו צוין בהקשר זה במפורש כי הוא הוקם על מנת לפעול בירושלים, לרבות לצורך רכישת זכויות במקרקעין והעמדתם לטובת ישיבות. בהקשר זה אף דחה בית המשפט את טענת העמותה כי רק מקום בו ניהול המלכ"ר נעשה בישראל ייחשב הדבר כקיום פעילות בישראל וזאת נוכח סעיף 15(ב) לחוק המע"מ שאינו מחייב כי הגוף המנהל את המלכ"ר יישב דווקא בישראל. בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה את טענת העמותה כי המחוקק ביקש לחייב במס מוכר מקרקעין שאין עיסוקו במקרקעין רק כאשר הקונה חייב במס, וכן את ניסיונה להיבנות מסעיפים שונים בתקנון התאגיד הזר שאינם עונים לקריטריונים של מלכ"ר, לטענתה. עוד דחה בית המשפט את טענת העמותה כי יש לסווג את התאגיד הזר כ"עוסק" ולא כ"מלכ"ר" וקבע כי טענה זו נטענה לראשונה בסיכומים ומכל מקום אין לה נפקות לעניין חיוב העמותה במס בגין עסקת אקראי.

           מכאן הערעור שבפנינו.

טענות הצדדים