פסק דין 5107/14

השופט נ' הנדל:

1.        מונח בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לנוער (ת"פ 33493-12-13, כב' השופט י' צבן). המערער הורשע – על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעניין העונש – בביצוע עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(3), חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1)(2) וחבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413 – כולם לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977. על המערער הושתו העונשים הבאים: 22 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה של 12 חודשים לבל יעבור עבירה מסוג פשע במשך 3 שנים מיום שחרורו, קנס על סך 2,000 ₪ ופיצוי בסך 7,000 ₪ לתינוקת הנפגעת. הערעור שבפנינו נסוב סביב רכיב המאסר בפועל בלבד.

רקע והליכים קודמים

2.        ואלו עובדות כתב האישום המתוקן בהן הודה המערער: המערער, אז כבן 14 וחצי, ושישה אחרים סיכמו ביניהם, בהצעתו של אחד מהאחרים בשם סוהייב, לזרוק אבנים על רכבים של יהודים. זאת במטרה לפגוע ברכבים והמשתמשים בכביש שמהווה דרך יציאה מכפרם. המערער קבע עם שניים מהאחרים להכין בקבוק תבערה שיושלך לעבר הכביש, יגרום להתלקחות ולהאטת הרכבים באופן שיקל על הפגיעה ברכבים. שניים מהאחרים רכשו חומר דליק לייצור בקבוק התבערה, והשבעה התמקמו בקבוצות בסמוך לכביש עליו סוכם. שניים מהאחרים הכינו את בקבוק התבערה והשליכו אותו אל הכביש, והוא התלקח. או אז החלו המערער והאחרים לזרוק אבנים לעבר הרכבים שחלפו. שני רכבים נפגעו כתוצאה מהאבנים. אבן שהשליך סוהייב פגעה בחלון האחורי הימני של רכב שלישי, ניפצה את החלון ופגעה בראשה של פעוטה כבת שנתיים, שישבה ברכב (להלן: הנפגעת). כתוצאה מכך איבדה הנפגעת את הכרתה ופונתה לבית חולים, שם הסתבר שנגרם לה שבר בגולגולת וחתכים בקרקפת.

           בית המשפט המחוזי התייחס בגזר דינו לגילו הצעיר של המערער – כבן 15 וחצי במועד גזר הדין – והודאתו. מן העבר השני בית המשפט ציין ששירות המבחן מצא במסגרת תסקיר שנערך בעניינו שהמערער אינו מתאים לטיפול ולא נמצא אופק שיקומי עבורו. בית המשפט התייחס לעדותה של אם הנפגעת, לנזק שנגרם לנפגעת ולמשפחתה, לחומרת המעשים ולתכנון שקדם להם. בהתאם, השית בית המשפט על המערער עונש מאסר בפועל למשך 22 חודשים. מכאן הערעור שבפנינו על חומרת עונש המאסר בפועל.

טענות הצדדים

3.        לטענת בא כוחו של המערער, העונש שהושת עליו חמור יתר על המידה, מהטעמים הבאים: ראשית, לא ניתן משקל לשיקולי השיקום של המערער הקטין, אלא רק לשיקולי הגמול וההרתעה בשל הפגיעה בתינוקת, לה לא נגרם לדבריו נזק בלתי הפיך. שנית, לא ניתן משקל להבעת החרטה של המערער ולקיחת האחריות מצידו, לרבות הודאתו בכתב האישום המתוקן וחסכון בזמן שיפוטי. שלישית, העונש חורג לחומרה ממקרים דומים בהם הורשעו נאשמים בגילו של המערער. רביעית, בדיון שהתקיים בפנינו הפנה הסנגור לעונשים שהוטלו על יתר המעורבים, בגזר דין שניתן לאחר גזר הדין בעניינו של המערער, ובמסגרתו על יתר המעורבים בגילו של המערער הושתו 18 חודשי מאסר בפועל.

           מנגד, באת כוחה של המשיבה הדגישה את הנזק שנגרם לתינוקת ולמשפחתה. נזק שעקבותיו צפויים להימשך עוד שנים. באשר למערער, הפנתה באת הכוח לתסקיר שנערך בעניינו של המערער, לפיו הוא אינו מביע חרטה ומתגאה במעשיו. לבסוף, טוענת היא שהפער בענישה בין המערער לבין שני הנאשמים הנוספים אליהם מפנה הסנגור אינו פער משמעותי. עוד ציינה שלגבי אחד מהנאשמים נקבע שעליו לרצות את עונשו במעון נעול, ורק בעקבות בדיקת ועדה בעניין הוא הועבר בהמשך לבית מאסר.