פסק דין 4009-14

בשם העותרת:                        עו"ד אורן בן

בשם המשיבים:                     עו"ד אברהם י' וייס

השופטת א' חיות:

1.        העותרת והמשיב 2 (להלן: בני הזוג או הצדדים) נישאו זה לזו בשנת 1981 ולהם שמונה ילדים. בשנת 1996 התגרשו בני הזוג וחתמו על הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 22.6.1996 בבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב (להלן: בית הדין הרבני האזורי). הסכם הגירושין כלל הסכמות בעניינים שונים ובין היתר, הסכימו הצדדים על גובה המזונות שעל המשיב 2 לשלם לילדיו וכן הושגו הסכמות בנושא מדור האישה לאחר הגירושין. עוד הוסכם כי כל סכסוך בנוגע להסכם יובא בפני בית דינו של הרב קרליץ (להלן: בית דין קרליץ) והצדדים קיבלו עליהם את סמכותו הבלעדית. ברבות השנים התגלעו בין הצדדים מחלוקות שונות שאינן נוגעות לעתירה זו, לרבות בעניין סמכותו של בית דין קרליץ, ואלו הגיעו לפתחם של בית המשפט לענייני משפחה, בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול).

           ביום 9.1.2001 ניתנה החלטתו של בית הדין הגדול לפיה הוסכם בין הצדדים כי הרב שלמה יוסף מחפוד (להלן: הרב מחפוד) "ישב ביניהם ויגיע איתם להסכמה בכל ענייניהם". עוד נקבע כי בית הדין הגדול ייתן לפסיקתו של הרב מחפוד תוקף של פסק דין. הרב מחפוד קיבל ביום 6.9.2001 שתי החלטות בעניינם של בני הזוג שעסקו, בין היתר, בעניינים רכושיים ובקביעת הסדרי הראייה של האב. העותרת לא הסכינה עם החלטותיו של הרב מחפוד וטענה כי הוא מונה כמפשר ולא כבורר ועל כן ביקשה מבית הדין הגדול שלא ייתן תוקף של פסק דין להחלטותיו. בנוסף, על פי דבריה של העותרת במהלך דיון שנערך בפני בית הדין הגדול ביום 21.11.2001, משנודע לה על החלטותיו של הרב מחפוד היא סרה לביתו בליווי שני אחיה ובתה וטענה בפניו כי לא היה מוסמך ליתן את ההחלטות ללא נוכחותה. לאחר הביקור מצד העותרת שיגר הרב מחפוד ביום 10.9.2001 מכתב לבית הדין הגדול בו כתב כי "אין לו עסק יותר בתיק הנ"ל" והוסיף כי "אין תוקף בהחלטותיי מאומה". בית הדין הגדול קיים דיון בבקשת העותרת לפסילת החלטותיו של הרב מחפוד אך לאחר ששמע את טענות הצדדים החליט ביום 9.1.2002 (כב' הדיינים א' בקשי דורון; מ' טופיק וש' בן שמעון) לתת תוקף של פסק דין לשתי ההחלטות של הרב מחפוד (להלן: פסק הדין או פסק הדין מ-2002). מן העתירה והתגובה לה עולה כי מאז 2002 פעלו הצדדים לפחות בהתאם לחלק מהוראות פסק הדין ובתוך כך מכרו בשנת 2004 את דירת המגורים שהייתה בבעלותם.

2.        בשנת 2006 הגישה העותרת בקשה לבית הדין הגדול למתן זכות ערעור בין היתר על פסק הדין מ-2002, בקשה זו נדחתה ביום 11.1.2007 (כב' הדיין מ' טופיק), וכשבע שנים לאחר מכן, במהלך שנת 2013, פנתה העותרת לבית הדין הרבני האזורי בבקשה לסתירת דין, קרי לביטול פסק הדין מ-2002. בית הדין האזורי קיים דיון בעניין זה ביום 1.10.2013 והעיר לצדדים כי הוא אינו מוסמך לנהל דיון בפסק דינו של בית הדין הגדול מ-2002. נוכח הערת בית הדין האזורי, הצהיר בא-כוחה של העותרת "אנו נתקוף את הבוררות של הרב מחפוד בבית הדין הגדול" (פרוטוקול הדיון מיום 1.10.2013 בשורה 30), ובאותו יום ניתנה החלטת בית הדין האזורי לפיה "החלטות הבורר הינן בתוקף כל עוד בית הדין הגדול לא יחזור בו מהחלטתו".

3.        סמוך לאחר מכן, ביום 10.10.2013, הגישה העותרת לבית הדין הגדול "בקשה לעיון מחדש" בה עתרה לביטול פסק הדין משנת 2002 נוכח טענות עובדתיות וראיות חדשות שלטענתה לא היו ידועות לה בעת הדיון המקורי. העותרת הוסיפה כי הבקשה מוגשת מכוח תקנות קכח (העוסקת בדיון מחדש ביוזמת בית הדין) וקכט (העוסקת בדיון מחדש לבקשת בעל הדין) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות הדיון). בית הדין הגדול העביר ביום 6.11.2013 את הבקשה לתגובת המשיב 2 (להלן: ההחלטה הראשונה) וביום 23.1.2014 נתן את החלטתו (כב' הדיין צ' אלגרבלי) לפיה לאחר שעיין בחומר שבתיק החליט שעל העותרת להפקיד 25,000 ש"ח בתוך חמישה עשר ימים כתנאי להשמעת הערעור ולהבטחת הוצאות ונזקים באם יוחלט על כך (להלן: ההחלטה השנייה). העותרת הגישה ביום 9.2.2014 בקשה לביטול החלטה זו ולחלופין להפחתת סכום העירבון, להארכת מועד ולחלוקת הסכום לתשלומים. עוד טענה העותרת כי לא ניתן לחייב אותה בהפקדת עירבון שכן אין מדובר בערעור אלא בבקשה לעיון מחדש. ביום 26.2.2014 קיבל בית הדין הגדול את הבקשה בחלקה והפחית את הסכום אותו נדרשה העותרת להפקיד ל-15,000 ש"ח. עוד נקבע כי על העותרת להפקיד סכום זה תוך חמישה עשר ימים כתנאי להשמעת הערעור (להלן: ההחלטה השלישית). בעקבות החלטה זו, הגישה העותרת ביום 3.3.2014 בקשה נוספת לבית הדין הגדול בה ביקשה כי ינמק את ההחלטה השלישית וזאת נוכח טענתה כי ההליך בו פתחה אינו ערעור אלא בקשה לעיון מחדש ועל כן אין לחייב אותה בהפקדת ערבות. לטענת העותרת בית הדין הגדול לא הגיב לבקשה זו ובהמשך בוטל הדיון שאמור היה להתקיים בפניו ביום 19.5.2014.

4.        מכאן העתירה בפנינו בה מבקשת העותרת להורות על ביטולו של פסק הדין משנת 2002 וכן להורות  כי על בית הדין הגדול לנמק מה מקור סמכותו להמשיך ולדון בעניינים שונים הנוגעים לגירושין לאחר שבהסכם הגירושין נקבע כי בית דין קרליץ הוא שידון בכך. לחלופין מבקשת העותרת כי תבוטל ההחלטה השלישית וכי בית הדין הגדול יקיים את הדיון בבקשתה תוך שמירה על טענותיה בעניין חוסר סמכותו לדון בעניינים הנוגעים לגירושיה מהמשיב 2. לטענת העותרת ההחלטה השלישית ניתנה בחוסר סמכות שכן על פי תקנות הדיון בית הדין הרבני אינו מוסמך להחליט על הפקדת ערבות בבקשה לעיון מחדש אלא רק בערעור ומכל מקום, כך לטענתה, בהחלטה הראשונה נקבע כי מדובר בבקשה לעיון מחדש ולא בערעור ולא ניתן לסווג את ההליך שהוגש כערעור, שכן בית הדין הגדול אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו. העותרת מוסיפה וטוענת כי פסק הדין מ-2002 ניתן בחוסר סמכות, בין היתר, משום שלא היה מקום לבטל את תניית הבוררות בהסכם הגירושין לפיה לבית דין קרליץ סמכות לדון בענייניהם של בני הזוג ובנסיבות אלו, לשיטתה, לא היה מקום למנות את הרב מחפוד כמגשר. עוד נטען כי לבית הדין הגדול לא הייתה סמכות לתת תוקף של פסק דין להחלטותיו של הרב מחפוד, משעה שהוא עצמו ביטל את החלטותיו. להשלמת התמונה מציינת העותרת כי במקביל להגשת הבקשה מושא עתירה זו הוגשה על ידה תביעה כספית נגד המשיב 2 לבית המשפט לענייני משפחה וכן הגישה נגדו תביעת "פיצויים והוצאת דיבה ולשון הרע".