פסק דין 3787/14

1.        בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המשיבה (הנתבעת) ופסל חוות דעת שהוגשה על ידי מומחה מטעמו, מומחה אשר מונה במסגרת היתר שניתן למבקשת להביא ראיות לסתור קביעת נכות על-פי דין; כל זאת במסגרת תובענה לפיצויים שהגישה המבקשת על יסוד הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק). מכאן בקשת רשות הערעור.

           תחילה יפורט הרקע להחלטה שהתירה למבקשת להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) בעניין דרגת נכותה, שכן יש לכך השלכה על הבנת ההחלטה נשוא בקשת רשות ערעור זו.

2.        המבקשת נפגעה ביום 12.6.2006 בתאונת דרכים, שהיתה גם תאונת עבודה. בגין נזקי הגוף שנגרמו לה, לטענתה, בתאונה זו, היא הגישה ביום 6.3.2007 תביעה לבית משפט השלום ברמלה. במקביל ניהלה המבקשת הליכים במסגרת המל"ל לצורך קבלת גמלת פגיעה בעבודה. בגדרם של הליכים אלה נקבע תחילה כי למבקשת לא נותרה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה. בהמשך, כיוון שלדעת המבקשת חלה החמרה במצבה, הוגשה על ידה לוועדה הרפואית של המל"ל בקשה להכיר בהחמרה זו. במסגרת בקשה זו קבעה ביום 30.12.2010 ועדה רפואית מדרג ראשון, כי נותרה למבקשת נכות צמיתה בשיעור 10 אחוזים בתחום האורתופדיה. על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור, בגדרו טענה כי נכותה האורתופדית (עקב הגבלה בתנועות הגב התחתון) היא בשיעור גבוה יותר. לאחר הגשת הערעור, ובטרם שנבדקה על ידי ועדה רפואית לערעורים, אובחנה המבקשת על ידי הרופאים המטפלים בה כסובלת מהתסמונת הידועה כפיברומיאלגיה. ביום 26.6.2011 התכנסה הוועדה הרפואית לערעורים, ועיינה, בין היתר, במסמכים הרפואיים בהם נזכר האבחון האמור. הוועדה סברה כי אין מקום להותיר על כנה את הנכות האורתופדית שנקבעה על ידי הוועדה הרפואית מהדרג הראשון. באשר לפיברומיאלגיה, הוועדה הפנתה את המבקשת למומחה בראומטולוגיה, פרופ' משה טישלר, על מנת שיחווה דעתו בענין, לרבות בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין התסמונת האמורה לבין הפגיעה בתאונת הדרכים. פרופ' טישלר חיווה דעתו כי המבקשת אכן סובלת מפיברומיאלגיה, אך הוסיף וקבע כי התסמונת היתה קיימת אצלה קודם לתאונת הדרכים, ועל-כן סבר כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין התסמונת.

           בעקבות קבלת חוות דעתו של פרופ' טישלר, התכנסה הוועדה הרפואית לערעורים ביום 14.8.2011, ללא נוכחות המבקשת, ואימצה את מסקנות חוות הדעת. כיוון שכך, תוצאת הערעור שהגישה המבקשת לוועדה הרפואית לערעורים היתה עלולה להיות קביעה כי לא נותרה למבקשת כל נכות כתוצאה מהתאונה (כלומר, שלילת הנכות האורתופדית שנקבעה בוועדה הרפואית בדרג ראשון, בנוסף לקביעה כי אין נכות כתוצאה מהתאונה בתחום הפיברומיאלגיה). נוכח אפשרות זו, שלפיה החלטה בערעור שהוגש על ידי המבקשת תביא לשינוי לרעה במצבה-שלה (לעומת מצבה עובר למועד הגשת הערעור) – אפשרות הקיימת נוכח הסמכויות הרחבות של הוועדה הרפואית לערעורים – אפשרה הוועדה למבקשת למשוך את ערעורה, כך שתעמוד בעינה קביעת הוועדה הרפואית מהדרג הראשון. ביום 25.8.2011 הודיעה המבקשת על רצונה לבטל את הערעור, וביום 28.8.2011 אישר מזכיר הוועדות הרפואיות כי הערעור אכן בוטל. כפי שיפורט בהמשך, הצדדים חלוקים ביחס להשלכת ביטול הערעור על התביעה שהגישה על-פי החוק לבית המשפט.

3.        ביום 6.11.2011 פנתה המבקשת לבית משפט השלום בבקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור את דרגת הנכות שנקבעה לה על-ידי המל"ל. על-פי הבקשה, מדובר בדרגת הנכות שנקבעה על-ידי הוועדה מהדרג הראשון; דהיינו – נכות אורתופדית בשיעור 10 אחוזים. ביסוד הבקשה עמדה הטענה, כי המבקשת סובלת עקב התאונה מנכות נוספת על הנכות האורטופדית שהוכרה על ידי המל"ל, זאת כתוצאה מתסמונת הפיברומיאלגיה שאובחנה על-ידי הרופאים המטפלים לאחר שנקבעה הנכות האורתופדית. בבקשה זו הזכירה המבקשת את החלטת הוועדה הרפואית של המל"ל מהדרג הראשון, אשר קבעה נכות בשיעור של 10 אחוזים בתחום האורתופדיה. המבקשת לא הזכירה את הליך הערעור שבוטל על ידה ואת עמדת הוועדה לערעורים בענין הפיברומיאלגיה, עמדה שהובעה בטרם נמשך הערעור. לא זו אף זו – המבקשת ציינה בבקשה הנ"ל, כי הוועדה הרפואית (כשהכוונה, כך נראה, לוועדה מהדרג הראשון) "לא דנה בענין נכותה של המבקשת בתחום הראומטולוגי כלל ועיקר". לפיכך התבקש בית המשפט ליתן למבקשת רשות להביא ראיות לסתור. בית משפט השלום החליט ביום 4.4.2012 להיעתר לבקשה ומינה מומחה רפואי בתחום רפואת הכאב.

4.        הערת ביניים: נראה כי במצב הדברים הנ"ל המסלול הראוי אכן היה הגשת בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור, לפי סעיף 6ב לחוק. אכן, ככל שמתעלמים מהליך הערר בפני הוועדה הרפואית לערעורים, סוגית הפיברומיאלגיה כלל לא נבחנה על ידי הוועדה הרפואית של המל"ל, שהתייחסה אך לנכות האורתופדית. במצב דברים זה, ניתן להתייחס להחלטת הוועדה הרפואית של המל"ל מהדרג הראשון כאל החלטה שקבעה את מכלולהנכות שנגרמה למבקשת כתוצאה מהתאונה. דהיינו – כהחלטה שבצד הפן החיובי שבה (קביעת הנכות האורתופדית ושיעורה), כוללת, מכללא, גם קביעה שלילית (בדבר העדר נכות בתחום נוסף). אם כך הוא – הדרך להוכיח קיומה של נכות בתחום נוסף היא באמצעות הגשת בקשה להבאת ראיות לסתור קביעה זו, במובחן מבקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט בגדר הוראת סעיף 6א לחוק. נראה שמסלול זה תואם את האמור בפסק הדין ברע"א 863/93 התעשייה האווירית לישראל בע"מ נ' קמחי פ"ד מז(4) 815 (1993), כמו גם את האמור בספרו של אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 777 (מהדורה רביעית, 2012).

           עם זאת, ניתן למצוא בספרות דעה אחרת, לפיה, כאשר הוועדה הרפואית של המל"ל לא נתנה דעתה על קיומה של נכות נוספת והתייחסה רק לנכות בתחום מסוים, יהיה מקום למינוי מומחה מטעם בית המשפט לפי סעיף 6א לחוק, ללא שיקום צורך לסתור את הקביעה הקודמת (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, 532 (מהדורה רביעית, 2013)).

           במקרה דנא הסוגיה האמורה לא התלבנה, ונראה שלא היתה מחלוקת באשר למסלול של הבאת ראיות לסתור, כקבוע בסעיף 6ב לחוק. עם זאת, ראיתי לנכון להציג את השאלה, האם, מקום שניתן לקבוע, שהחלטת הוועדה הרפואית של המל"ל, הקובעת נכות בתחום מסוים, אינה כוללת בחובה גם אמירה משתמעת בדבר העדר נכות נוספת כתוצאה מהתאונה, יש אפשרות לבקש מינוי מומחה ללא צורך בקבלת היתר להביא ראיות לסתור. אם אפשרות זו קיימת, ברי כי דרכו של המבקש תהא קלה יותר, נוכח עמדת הפסיקה המקשה על האפשרות לזכות בהיתר להביא ראיות לסתור.