פסק דין 3571/13

פסק דין 

השופט א' שהם:

1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' אלרון – סג"נ; מ' גלעד; מ' רניאל), בתפ"ח 399-01-13, מיום 4.4.2013.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, על יסוד הודאתו, בעבירה שיוחסה לו בכתב אישום מתוקן, היינו: ניסיון אינוס בת משפחה, לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3), ובצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1973. בכתב האישום המתוקן מסופר, כי בנותיו של המערער הוצאו מבית הוריהן למשפחת אומנה. ביום 1.7.2012, הגיעו הבנות לביקור בביתו של אביהן, הוא המערער. המערער ביקש כי אחת מבנותיו, שהיתה כבת תשע (להלן: המתלוננת), תישאר עימו בבית בזמן שאחיותיה ואימן יוצאות לערוך קניות. לאחר זאת, הפשיט המערער את המתלוננת, התפשט בעצמו, וניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, שלא בהסכמתה החופשית ותוך שהוא גורם לה כאב.

3. ביום 4.4.2013, נגזר דינו של המערער. במסגרת גזר הדין, עמד בית משפט קמא על עיקריו של תסקיר הערכת מסוכנות, אשר הגדיר את המערער כאדם "בעל מסוכנות מינית בינונית עד נמוכה לטווח הארוך". כמו כן, הוגש תסקיר נפגעת העבירה, במסגרתו תוארו הנזק הנפשי-רגשי שנגרם למתלוננת, וההתדרדרות בתפקודה היומיומי. המתלוננת צוטטה בתסקיר כמבקשת שהמערער "ייכלא לזמן הארוך ביותר". בית משפט קמא הדגיש את יסוד התכנון, שקדם לביצוע העבירה, והביע את הסלידה ממעשיו של המערער, אשר "במקום להגן עליה [על המתלוננת] ולדאוג לרווחתה, פגע בה מינית". בהתחשב בערך החברתי שנפגע ובנסיבות המקרה, קבע בית משפט קמא כי מתחם הענישה יעמוד על מאסר בפועל, לתקופה שבין 4 ל-9 שנים. בית משפט קמא נתן משקל לקולה להודאתו של המערער במיוחס לו, עוד טרם שהחלה פרשת התביעה, כאשר בכך נחסך הצורך להעיד את המתלוננת, וכן לעובדה שהמערער לקח אחריות על מעשיו. גם נסיבות חייו של המערער עמדו לזכותו לצד הקולה. לאחר זאת, ובשים לב לכלל השיקולים לחומרה ולקולה, גזר בית משפט קמא על המערער עונש של חמש שנות מאסר לריצוי בפועל, וכן שנתיים מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים. נוכח מצוקתו הכלכלית של המערער, נמנע בית משפט קמא מלפסוק פיצוי כספי לטובת המתלוננת.

טענות הצדדים בערעור

4. בהודעת ערעור, שהוגשה מטעם המערער, נטען כי בית משפט קמא החמיר עמו יתר על המידה. הודגשו נסיבות חייו הקשות של המערער, והבעיות הנפשיות שהוא סובל מהן, אף שנמצא כשיר לעמוד לדין. עוד נטען, כי עובר לאירוע, גילה המערער דאגה לצרכיהן הבסיסיים של בנותיו והביע חיבה אבהית כלפיהן. המערער ציין, כי עברו הפלילי נקי, והדגיש כי מדובר ב"מעידה חד פעמית". כמו כן נטען, כי המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן ולקח אחריות מלאה על מעשיו, מבלי שניתן לכך משקל ראוי בגזר הדין. עוד נטען על-ידי המערער, כי "המעשה עצמו, בהיבט הפיזי שלו, נמצא ברף הנמוך של העבירה בה הורשע המערער [...] לא נעשה שימוש בכוח וניתן להבין כי המדובר באירוע שנפסק באופן מיידי". בנסיבות אלה, נטען על-ידי המערער כי יש מקום להקל בעונשו.

5. בדיון שנערך לפנינו, טען בא-כוח המערער, עו"ד ויסאם עראף, כי העונש שהושת על מרשו סוטה לחומרה ממדיניות הענישה במקרים דומים, וזאת בשים לב לעובדה כי מדובר במעשה חד פעמי, שעולה כדי ניסיון בלבד. בנוסף, חזר בא-כוח המערער וטען, כי נסיבותיו חייו של המערער הן קשות; הוא מתחרט על מעשיו ואף ניסה לפגוע בעצמו בתקופת כליאתו. כמו כן, הודגשה החרטה הכנה שהביע המערער, והודאתו בפתח המשפט.

6. באת-כוח המשיבה, עו"ד נילי פינקלשטיין, טענה מנגד, כי נוכח חומרת העבירה, נסיבותיה הקשות והשלכותיה על המתלוננת, אין מקום להקלה בעונשו של המערער, ויש למצות עימו את מלוא חומרת הדין. נטען, כי מעשיו של המערער פגעו במתלוננת פגיעה קשה, שהשלכותיה טרם הובררו במלואן, וזאת, תוך ניצול האמון שניתן בו, בקביעת הסדרי הראיה של הבנות. לטענת באת-כוח המשיבה, המערער לא הפנים באופן מלא את חומרת מעשיו. עוד נטען, כי העונש שגזר בית משפט קמא על המערער מצוי בצד הנמוך של המתחם שנקבע, וכי מדובר בעונש ראוי אשר איננו חורג ממדיניות הענישה במקרים דומים.