פסק דין 29/02

ערעור על פסק דין של בית הדין הצבאי לתעבורה במחוז שיפוט חיל הים שניתן בתיק חי40/01/41/ (סא"ל שלמה איזקסון - שופט) ביום 07/2/2002. הערעור (חומרת העונש) נדחה.

פ ס ק - ד י ן

המערערת, רב"ט חלי שיטריט, הורשעה על פי הודאתה, בפרט הראשון שבכתב האישום, כפי שאפרט להלן, בעוד שזוכתה מהפרט החלופי. בית הדין קמא השית עליה עונשים אלה: ארבעה חודשי פסילה בפועל של רשיון נהיגה צבאי ואזרחי, בניכוי הפסילה המנהלית של 30 יום מתקופת הפסילה של הרשיון הצבאי, שלושה חודשי פסילה על תנאי למשך שנתיים וקנס 300 שקלים.

בית הדין קמא הפנה לעובדות כתב האישום שבהן הודתה המערערת כתיאור מפורט של האירוע. ואומנם, לפי פרטי העבירה נהגה המערערת ביום 12/7/01 בשעה 17:30 בצומת מכמורת בכביש החוף או סמוך למקום הזה, ברכב צבאי מסוג רנו קנגו. היא הסיעה את הרכב הצבאי האמור שעמד בצד הכביש, מבלי להבטיח כי ניתן להכנס למסלול הנסיעה בכביש, ללא סיכון או הפרעה לעוברי דרך.

משבאה המערערת להסיט את רכבה ממפרץ החניה הבחינה בבואה של משאית אזרחית מאחוריה. המערערת שסברה כי ביכולתה להשתלב בתנועה שבכביש בצאתה מהחניה לפני הגעת המשאית, הסיטה את המכונית הצבאית לשמאל, יצאה ממפרץ החניה ועם השתלבותה בנתיב הנסיעה פגעה המשאית האזרחית בחזיתה באחורי הרכב הצבאי שבו נהגה המערערת. כתוצאה מהתאונה האמורה נפגעה המערערת ואושפזה בבית חולים למשך שבוע. לרכב הצבאי ולמשאית האזרחית נגרמו נזקים.

בעובדות אלה הודתה המערערת כאמור והורשעה על פי הודיתה כך שהלכה למעשה הודתה המערערת בטעות בשיקול הדעת, כאשר על פי חובתה בדין היה עליה לנקוט אמצעי זהירות ולנהוג בתשומת לב מספקת, בהתחשב בכל הנסיבות.

אמת נכון הדבר, שהרשעתה של המערערת התבססה על תקנה 66 לתקנות התעבורה, אולם בין כך ובין כך חובתו של עובר דרך ובעיקר נוהג רכב לנהוג בזהירות ובתשומת לב מספקת. גם אם המערערת לא הורשעה בעבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה - לעולם על נוהג רכב לנהוג זהירות אפילו הוא חייב על פי תקנה ספציפית לנהוג לפי כללים מסויימים. תקנה 21 מחייבת כל נוהג רכב לנהוג בתשומת לב ובזהירות והרשעתו בעבירה אחרת אינה פותרת אותו מן הכללים הברורים שנקבעו בתקנה 21.

הנה כי כן, אין מדובר בעניין של מה בכך, ובית הדין קמא שקל היטב בגזר דינו את נסיבות התאונה ואת תוצאותיה. על כך אומר בית הדין כי התאונה ותוצאותיה הם פרי רשלנותה של המערערת. אין למצוא בקביעה זו כל פגם או פסול, והרי מהודיתה ומפיה של המערערת למדנו על אופן נהיגתה.

השאלה היחידה שהעמיד הסניגור המלומד להכרעתו של בית דין זה, הוא אורך תקופת הפסילה בפועל שבית הדין קמא הטיל על המערערת. אכן, בית הדין קמא לא הסתפק בפסילת החובה של שלושה חודשים המוטלת על פי פקודת התעבורה והוסיף לכך עוד חודש. אולם, אין למצוא פסול גם בכך ועל פי רמת הענישה המקובלת בבתי הדין הצבאיים לתעבורה, המונחים על ידי בית דין זה, וכן בבתי המשפט האזרחיים, עונש זה בנסיבות העניין נמצא דווקא ברף הנמוך של רמת הענישה. משום כך הייתי דוחה את הערעור גם בעניין זה של אורך תקופת הפסילה.

אולם, הערה עמי לעניין פנייתו של מפקדה של המערערת לבית דין זה. אני מתעלם מן הנוסח הבוטה של המכתב, בהתרכז רק בגוף העניין, כאשר הפנייה כל כולה מבוססת על כך שיש להחזיר למערערת את רשיון הנהיגה שנפסל ולהעלותה שוב על הכביש כדי שתהיה נהגת מן המניין ותסייע בכך לצורכי היחידה. כאשר לדבריו המשך פסילת רשיונה תגרום לשני עניינים: האחד, פגיעה ביחידה והצורך לפנות לאחראים בצבא כדי לקבל נהג אחר במקומה. השני, לא יהיה תפקיד מתאים ביחידה למערערת עד לשחרורה מהצבא בעוד כשלושה חודשים. גם זה וגם זה אינם נימוקים כלל ועיקר שצריכים לעמוד מול עיניהם של בתי הדין לתעבורה ובית דין זה. כבר אמרנו לא אחת בבית הדין לערעורים כי צורכי הצבא ישקלו על ידי האחראים ובית דין זה כמו כל בתי הדין הצבאיים פטורים מלשקול את צורכי הצבא. אין הם מומחים לכך ואין הם אחראיים על כך. מול עיני בתי הדין יעמדו אך נסיבות העבירה והנסיבות האישיות של מי שעבר את העבירה התעבורתית, כשם שישוו נגד עיניהם לעולם את טובת הציבור ואת העובדה כי העונש היעיל והראוי במקרים כגון אלה, של עבירת תעבורה שהסתיימה בתאונה, שבה נפגע אדם וניזוק רכוש הוא פסילתו של אותו אדם מהחזיק ברשיון נהיגה, ועל כך חזר בית המשפט העליון ושנה עניין זה. לפנינו מקרה שבית הדין קמא אכן הפנים עניין זה וביטא אותו היטב. משום כך אני קובע כי אין ממש בערעור זה ודינו להדחות וכך אני עושה.