פסק דין 207/14

 השופט ס' ג'ובראן: 

1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא ת' כתילי) בת"פ 56356-06-13 מיום 27.11.2013, במסגרתו הושת על המערער עונש של 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו; תשעה חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים מיום מתן גזר הדין, שלא יעבור כל עבירת מין ויורשע בגינה; ופיצוי למתלוננת בסך של 25,000 ש"ח.

כתב האישום

2. המערער הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב אישום מתוקן בעבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ב) בצירוף סעיף 345(ב)(1)+(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ובעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק.
3. על-פי כתב האישום המתוקן, ביום 22.6.2013 יצא המערער מביתו כשבכוונתו למצוא בחורה, להפשיטה ולבצע בה מעשה מגונה. לשם כך, עטה על ידיו כפפות. בסמוך לשעה 2:30, עקב המערער אחר ב.ק, ילידת שנת 1997 (להלן: המתלוננת), בדרכה חזרה לביתה. המערער פנה אל המתלוננת שתסביר לו כיצד להגיע למקום מסוים, ומשהיא הבחינה בכפפות, החלה לחוש אימה ופחד. המערער התקרב אליה מאחור, תפס אותה ושם את שתי ידיו על פיה על מנת למנוע ממנה לצעוק ולהתנגד. המתלוננת ניסתה להתנער ממנו, אך המערער התעלם מתחנוניה והפילה על גבה על הרצפה. המערער התיישב על ירכיה, חנק את צווארה, הכה אותה מכות אגרופים בפניה והכל בשביל לגרום לה לאבד את הכרתה ולבצע בה את זממו. במהלך המאבק, המערער הפשיל את חולצתה, קירב את ראשו לחזה והריח אותה. בשלב זה הצליחה המתלוננת לדחוף אותו מעליה והמשיכה לזעוק לעזרה, אך המערער תפס אותה חזק בשנית, אחז בגרונה ואיים עליה באומרו: "אם את מוציאה עוד מילה מהפה אני הורג אותך". רק כאשר ד.ש. ו-ט.א., שניים שישבו באותה העת בסביבה (להלן: השניים), התקרבו למקום המאבק בשל הצעקות ששמעו, נמלט המערער. לאחר מרדף, עוכב המערער על ידי השניים עד שהגיע כוח משטרתי למקום. כתוצאה מהמכות שהכה המערער את המתלוננת, היא נחבלה בראשה, בפניה, באצבעה הימנית, בברכיה ובירכיה, וסבלה מכאבים בצלעות בית החזה.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

4. בית המשפט המחוזי עמד על תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניין המערער, לפיו מדובר ברווק בן 20, בן למשפחה דתית-מסורתית ובוגר 12 שנות לימוד. לא נמצא כי למערער היו בעיות תפקודיות או חוויות חריגות, אך נמצא שהוא נטל אחריות על מעשיו בחוסר אונים ואומללות בשל הקושי לעמוד על המניעים שעמדו מאחוריהם. עוד לפי תסקיר שירות המבחן, המערער הביע ניתוק רגשי בין המלל לבין החוויה, ולא ניכר שהוא מגלה אמפתיה כלפי המתלוננת. המערער ציין כי התכוון לגרום לבחורה להתעלף באמצעות חניקה ואז להפשיט אותה, וכן התכוון לעשות כן מספר שבועות לפני, אך לא נמצאה בחורה באותו מקום וזמן. שירות המבחן התרשם כי מדובר במעשה עבירה עם אלמנטים של תכנון וכוונה, וניכר כי המערער מרוכז בעצמו בכך שהוא רואה במעשה העבירה כ"פיצוי" על תחושות החסך והתסכול שבתוכו. להערכת שירות המבחן, קיים סיכון להישנות עבירות דומות בעתיד, בטרם המערער יעבור טיפול. על כל האמור, נמנע שירות המבחן מלהמליץ על מסגרת טיפולית, והמליץ על שילובו בטיפול במסגרת בתי הסוהר.
5. עוד התייחס בית המשפט לתסקיר נפגעת העבירה. לפיו, המתלוננת הייתה בת פחות מ-16 במועד ביצוע העבירה. בשל בקשת השירות לילד ולנוער לחסות את תוכן התסקיר מפני המערער, הוחלט לעשות כן אך ניתנה לבאת-כוח המערער בלבד זכות עיון בתסקיר. בשל החיסיון, צוין בקצרה כי למתלוננת נגרמו נזקים מהם היא ומשפחתה סובלים מאז. כמו כן, נמצא כי המתלוננת עברה חוויה טראומטית, והיא בעלת סיכון גבוה לפתח הפרעת דחק פוסט טראומטית.
6. בית המשפט קבע כי מדובר בעבירות חמורות ביותר הראויות להוקעה. נקבע כי הערכים הנפגעים הם שלמות הגוף, צנעת הפרט וכבוד האדם. כמו כן צוין, כי הניצול המיני של הזולת באמצעות כפייה הוא אחת התופעות הקשות ביותר בביטחון הגופני והנפשי של הפרט, הגורר גם פגיעה באוטונומיה. בית המשפט קבע כי הדברים נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בפגיעה בגופו של קטין. לכך התווספה הפגיעה בשלום הציבור, והנסיבות בהן המערער תכנן את המעשה ואף תכנן מעשה דומה מספר שבועות קודם לכן.
7. בית המשפט עמד על כך שלעבירת מעשה מגונה קבוע עונש מזערי בחוק, שלא יפחת מרבע העונש המרבי (עשר שנות מאסר), אלא אם נמצאו טעמים מיוחדים שיירשמו להקל בעונש. עוד צוין, כי טווח הענישה הנהוג בעבירות אלה, שבוצעו בנסיבות מחמירות, נע בין עונשי מאסר בפועל לתקופות משתנות. בית המשפט קבע כי מתחם הענישה ההולם בעניין המערער נע בין שלוש לחמש שנות מאסר בפועל. אשר לגזירת העונש בתוך המבחן, בית המשפט התייחס לגילו הצעיר של המערער; היעדר עבר פלילי; אופיו הנורמטיבי בדרך כלל; והודאתו בהזדמנות ראשונה. עם זאת, נלקחו בחשבון ממצאי תסקיר שירות המבחן, לפיהם המערער לא מביע חרטה אמתית; הוא מנותק רגשית; וניכר כי קיים סיכון לביצוע עבירות דומות בעתיד. אשר על כן, גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער כאמור.

הערעור

8. המערער טוען כי טעה בית המשפט המחוזי כשקבע את מתחם הענישה, שכן המדיניות הנוהגת בעבירות מעשה מגונה בעלת מנעד רחב ביותר. לעמדת המערער, טעה בית המשפט המחוזי משקבע את מתחם העונש ההולם על פי העונש המזערי הקבוע בחוק. לשיטתו, על-פי הענישה הנוהגת, הרף התחתון של מתחם הענישה נמוך מזה שנקבע בעניינו. המערער מציין כי ישנם טעמים מיוחדים המצדיקים חריגה מעונש מזערי, והם: עבר נקי, קוד נורמטיבי, הודאה וחרטה ונסיבות אישיות. עוד טוען המערער, כי מאחר שתיקון 113 לחוק שותק בעניין היחס הראוי לעונשים המזעריים בחוק, מדובר בשאלה שיש לתת עליה את הדעת. באופן קונקרטי טוען המערער, כי מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים ואף חמורים יותר, מבטאת ענישה מתונה יותר, והוא מפנה למספר מקרים דומים.

תסקירי שירות מבחן נוספים

9.  ביום 1.10.2014 הוגש תסקיר שירות מבחן נוסף בעניין המערער, לפיו המערער הביע קשיי הסתגלות במאסרו, אך השתלב באופן תקין באגף בו הוא שהה. עוד צוין, כי הוצע למערער מספר פעמים להשתלב בטיפול בתחום עבריינות המין, אך הוא סרב. על-פי תסקיר נוסף, שהוגש ביום 1.1.2015, המערער סיפר כי נפגע מינית פעמיים במהלך מאסרו, ואף הגיש תלונה בחשד לביצוע מעשה מגונה כלפיו. עוד נמצא, כי בחודש יולי 2014, המערער תקף אסיר אחר בבית הכנסת ובעקבות כך הועבר לכלא אחר. לאחר מעבר נוסף לכלא אחר, נמצא כי המערער התייצב במצבו הנפשי, אך עדיין אינו מעוניין להשתלב בטיפול.
10. בדיון לפנינו מיום 5.1.2015, ציינה באת-כוח המערער כי לא ניתן להישאר אדישים לנוכח תסקיר שירות המבחן האחרון בעניין המערער. כמו כן, חזרה באת-כוח המערער על טיעוני המערער כפי שהוצגו בהודעת ערעורו: לעניין מתחם הענישה ההולם והיחס בינו לבין עונשים מזעריים בחוק, ולעניין הנסיבות המצדיקות השתת עונש שברף התחתון. נציגת שירות המבחן ציינה כי היא מקווה שביתרת תקופת מאסרו, המערער יפנים כי הוא זקוק לטיפול. באת-כוח המשיבה חזרה על חומרת מעשיו של המערער והפנתה בשנית לתסקיר נפגעת העבירה. אשר למדיניות הענישה הנהוגה, באת-כוח המשיבה הגישה פסיקה התומכת בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי לא קבע את המתחם בשל העונש המזערי הקבוע בחוק, אלא בשל נסיבות ביצוע העבירה. לסיום חזרה באת-כוח המשיבה על מסוכנותו של המערער.

דיון והכרעה

1. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בחומרת העונש שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, גם לאחר תיקון 113 לחוק (ראו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 5931/11  עבדולייב נ' מדינת ישראל (22.10.2013); ע"פ 3931/13 באום נ' מדינת ישראל (10.6.2014)). המקרה הנוכחי אינו נמנה על אותם המקרים המצדיקים התערבות, כפי שיובהר להלן.