פסק דין 158/02

פ ס ק - ד י ן

רס"ר בועז בניסטי, הואשם והורשע בבית הדין קמא בעבירה של אי קיום חובה בניגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה.

המשיב נהג ביום 4/4/02 בשעה 02:00 רכב צבאי בכביש חולדה לכיוון צומת בילו ובלא זהירות ובלא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות, בעת שירד גשם הגיע לעקומה שמאלה והרכב הוסת לשוליים הימניים של הכביש וכשהמשיב סובב את ההגה לשמאל ואחר כך לימין התהפך הרכב על צידו הימני ונגרם נזק לרכב הצבאי בסכום שהוערך ב-50,000 ש"ח.

התביעה מערערת על קולת העונש שהשית בית הדין קמא הגם שבהכרעת דינו ציין את חומרת העבירה ואת תוצאותיה, בית הדין הטיל על המשיב קנס בסכום של 500 ש"ח ופסילה מותנית של רשיון נהיגה צבאי ואזרחי למשך 4 חודשים לתקופה של שלוש שנים.

חומרת העבירה ותוצאותיה מצאו ביטוי במילים מפורשות בהכרעת דינו של בית הדין קמא: כביש רטוב, בוץ בכביש וכשמגיעים לעקומה יש להאט את מהירות הנסיעה עד כדי "מהירות אפסית כדי לשלוט ברכב". עוד הוסיף בית הדין קמא כי דרכם של כלי רכב שלא להתהפך לצד הדרך אם נוהגים בזהירות, ומי שנוהג במהירות לא מתאימה בכניסה לעקומה "שלא יתפלא אם הוא מתהפך בצד הדרך". אחר שבית הדין עיין בחומר הראיות קבע "כי הנאשם נהג בצורה רשלנית".

אולם, מילים אלו ומסקנתו של בית הדין קמא לא באה על ביטויה בגזר הדין.

בנסיבות העניין סבורני כי בית הדין קמא צדק בכל הנוגע לנהיגתו הרשלנית של המשיב וגם אם התביעה לא ראתה להעמיד את המשיב לדין על נהיגה במהירות בלתי סבירה, וגם אם עבירה לפי תקנה 21(ג) אינה מחייבת פסילה של חובה או פסילה אוטומטית הרי בנסיבות מסויימות ובמקרים ראויים ומתאימים, כמו זה שלנו, ראוי היה כי בית הדין קמא יבטא את חומרת העניין שציין בהכרעת דינו בעונש של פסילה מסויימת.

אכן ובעניין זה אני תמים דעים עם בא כוח המשיב כי לא בכל מקרה שבו הורשע אדם בעבירה לפי תקנה 21(ג) שאין חובת פסילה בצידה על בית הדין למצות את הדין עם מי שהורשע כאמור. בענייננו כמו באותם עניינים שהובאו לפני ופסקי הדין הוגשו למותב זה היום היה ראוי להטיל את עונש הפסילה בפועל כדי לבטא את חומרת העניין.

רשיונו הצבאי של המשיב נפסל מנהלית לתקופה של 30 יום. גם אם הוא לא נפסל מהחזיק רשיון נהיגה אזרחי, אומר המשיב כי העדר הפסילה אינו משמעותי לגביו מכיוון שאין ברשותו רכב אזרחי. ואולם, בנוסף על הפסילה המנהלית ראה מפקד יחידתו של המשיב "להתלות" את הרשיון הצבאי למשך 3 חודשים, ללמדך כי מפקד היחידה לא אפשר למשיב לנהוג רכב צבאי ביחידתו.

אינני רואה להכנס לשאלת הסמכות של התליית רשיון על פי הוראות הדין של מי שלא הוסמך לכך אולם מקובל עלי כי מפקד צבאי ובענייננו מפקד בסיס ההדרכה רשאי במסגרת מלחמה בתאונות דרכים או במסגרת מניעת עבירות תעבורה יטיל על חייל זה או אחר חובה שלא לנהוג רכב צבאי בתקופה מסויימת. עניין זה צריך למצוא את הסדרו ואני יכול לחשוב על כך כי המפקד הצבאי יפנה לסמכות רישוי של צה"ל כדי להטיל את ההתליה לתקופה ארוכה יותר או אף נטילת הרשיון הצבאי מחייל פלוני בכלל, עניין זה צריך להיות מוסדר וצר לי כי התליה מעבר לתקופה שנקבעה בהוראות הצבא בהתאמה לסעיף 47 לפקודת התעבורה אינה מוסדרת מבחינת הדין.

השאלה שעומדת בפני בית דין זה היא אם יש מקום לקבל את הערעור ולהטיל פסילה בפועל, האם יש להביא בחשבון השיקולים גם את תקופת ההתליה של הרשיון הצבאי מעבר לשלושים הימים שנקבעו בהוראות הצבא?. בעניין זה נחלקו דעות התביעה והסניגוריה.

בנסיבות העניין נראה לי לקבל את הערעור באופן שתוטל על המשיב פסילה בפועל של רשיון נהיגה צבאי ואזרחי לתקופה של שלושה חודשים. מתוך תקופת הפסילה של הרשיון הצבאי ינוכו חודשיים: שלושים יום מתוך התליה הרשמית ועוד יתרת החודשיים בגין ההתליה שמפקד היחידה ראה להשית "כמניעת נהיגה על ידי המשיב".

יתר חלקי גזר דין יעמדו בעינם.

ניתן והודע היום, כ' טבת תשס"ג, 25 בדצמבר 2002, בפומבי ובמעמד בעלי הדין.