פסק דין 1506/14

פסק דין  

השופט א' רובינשטיין:

א.        בקשת רשות ערעור מיום 30.6.14 על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ד"ר רניאל) מיום 2.2.14 ברע"א 26763-11-13, בה נדחתה בקשת רשות הערעור של המבקשת על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופטת צור) מיום 6.11.13 בעש"א 61745-07-13. עניינה של הבקשה בשאלה האם יש להחיל את תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (התקנות), בערעור על החלטת המשיב להשית עיצום כספי על המבקשת מכוח סעיף 92א לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 (חוק הביטוח) וסעיף 32(ד) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ייעוץ, שיווק ומערכות סליקה פנסיוניים), התשס"ה – 2005 (חוק הייעוץ).

רקע והליכים

ב.         ביום 2.7.13 החליט הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון במשרד האוצר להשית על המבקשת עיצום כספי בסך 506,250 ₪ בגין הפרות שונות של חוק הביטוח וחוק הייעוץ. המבקשת ביקשה לערער על החלטה זו לפי סעיף 92יב לחוק הביטוח, ואילו המשיב ביקש מבית משפט השלום לחייב את המבקשת בהפקדת עירבון לשם הערעור. המבקשת טענה כי אין להחיל על הערעור את התקנות (לרבות החובה להפקיד עירבון), וביקשה מבית המשפט כי יקבע דיון מיוחד לשם קביעת סדרי הדיון הנאותים.

ג.          ביום 6.11.13 קיבל בית משפט השלום את בקשת המשיב ודחה את בקשת המבקשת. נקבע, כי השתת עיצום כספי היא אמצעי אכיפה מינהלי ולא פלילי, ועל כן יש להחיל את תקנה 2 לתקנות הקובעת כי כל עניין בעל אופי אזרחי המובא לפני בית משפט יידון על פי התקנות. זאת, כפי שבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, דן בעניינים מינהליים על פי התקנות, וכפי שבית המשפט העליון דן בבקשות רשות ערעור בעניינים מינהליים על פי התקנות.

ד.         ביום 2.2.14 נדחתה בבית המשפט המחוזי בקשת רשות הערעור של המבקשת על החלטת בית משפט השלום. נקבע, כי סדר הדין הנוהג בהליכים מינהליים הוא סדר דין מינהלי, אך הוא נדון כאזרחי. זאת, הן מתוקף תקנה 2 כאמור, והן מתוקף תקנה 20 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, הקובעת כי בעניין שלא הוסדר בתקנות אלה, רשאי בית המשפט לדון לפי תקנות סדר הדין האזרחי בשינויים המחייבים. אמנם, תקנה 20 אינה חלה ישירות על ענייננו, אולם ניתן להחילה על דרך ההיקש.

הבקשה

ה.         בבקשה הנוכחית טוענת המבקשת, בין היתר, כי החלת התקנות על ענייננו תקשה עליה לבסס את עמדתה ותפגע בזכותה החוקתית לגישה לערכאות, וכי לא היה מקום לחייבה בהפקדת עירבון לשם מימוש זכותה לערער על החלטת המשיב. כן נטען, כי ההליך נשוא ענייננו הוא הליך משמעתי-מעין-פלילי, ולא אזרחי, ועל כן אין מקום להחיל את התקנות. בנוסף נטען, כי ככל שיוחלט להחיל את התקנות על ההליך נשוא ענייננו, אין לדון בו כבערעור על החלטה שיפוטית, וכן יש לאפשר למבקשת להציג מידע עובדתי.

ו.          בהתאם להחלטה מיום 18.3.14, הוגשה תגובה מטעם המשיב ביום 30.6.14. נטען, כי המבקשת לא הצביעה על נזק קונקרטי שיגרם לה מהחלת התקנות על ההליך נשוא ענייננו, ואף לא נימקה אילו סדרי דין יש לשיטתה להחיל חלף התקנות. לגופם של דברים נטען, כי מנגנון העיצומים הכספיים, הקבוע בחוק הביטוח וחוק הייעוץ שעומדים במרכז ענייננו אך גם בחוקים רבים נוספים (חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (חוק איסור הלבנת הון), חוק החברות, התשנ"ט-2009, חוק אויר נקי, התשס"ח-2008 ועוד), הוא מנגנון אכיפה מינהלי ולא פלילי. ככזה, אם החליטה הרשות הרלבנטית להשית על פרט עיצום כספי, אין הדבר כרוך בהרשעה פלילית, אינו מופיע במרשם הפלילי, ולפרט אין זכות להישפט בפלילים חלף העיצום הכספי. על כן, סדרי הדין ההולמים את ענייננו, לעמדת המשיב, הם סדרי הדין האזרחיים שבתקנות. לעניין הערובה נאמר, כי המדובר בהחלטה דיונית שאין בית משפט שלערעור נוהג להתערב בשכמותה, לא כל שכן בגלגול שלישי.