פסק דין 1354/13

השופט נ' הנדל:

1.        מונח לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (תפ"ח 5705-06-11, שניתן על ידי כבוד השופטים צ' סגל, מ' יועד הכהן ו-ב' צ' גרינברגר). לאחר שהורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בביצוע עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 הוטלו על המערער 12 שנות מאסר בפועל, מאסר מותנה למשך שנתיים, לבל יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו עבירת אלימות מסוג פשע ופיצוי בסך 25,000 ש"ח למשפחת המנוח. בהסדר הטיעון נקבע כי כתב האישום יתוקן כך שתיוחס למערער עבירת הריגה ולא עבירת רצח, והמשיבה תגביל את העונש המתבקש על ידה לארבע עשרה שנות מאסר בפועל, למאסר על תנאי ולפיצוי שישולם למשפחת הקורבן. הערעור נסוב סביב רכיב המאסר בפועל בלבד.

2.        על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה המערער, התגלע סכסוך כספי בין סב אישתו של המערער לבין מוחמד צלאח רישק (להלן: המנוח). על רקע זה החליט המערער להגיע לביתו של המנוח ולירות בו. לשם כך ביקש מאדם נוסף (להלן: מנצור), אשר היה אותה העת מאורס לנכדה אחרת של הסב, להסיע את המערער לביתו של המנוח. המערער הגיע לבית המנוח בשעות הערב. מנצור נשאר ברכב והמערער ניגש לדלת הבית וצלצל בפעמון. את הדלת פתחה ביתו של המנוח, כבת 17 באותה העת. המערער ביקש ממנה שתקרא לאביה, וכך עשתה. כאשר ניגש המנוח למערער, שלף המערער אקדח וירה במנוח 3 יריות ממרחק קצר. שתי היריות הראשונות פגעו ברגליו של המנוח והירייה השלישית פגעה בבית החזה שלו. המערער נמלט מן המקום אל עבר הרכב בו המתין מנצור, ומנצור הסיעו חזרה לביתו. כתוצאה מן הירי נפטר המנוח. החקירה בתיק נמשכה כעשור, עד שזוהה המערער כיורה.

           בגין מעשים אלו הוגש תחילה נגד המערער כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירת רצח. אולם, בחלוף כשנה וחצי, בעיצומו של שלב שמיעת הראיות, הגיעו הצדדים להסדר הטיעון האמור. לטענת המערער, הדבר נבע מקשיים ראייתיים שהיו בתיק. המערער הורשע בהתאם להסדר הטיעון ועל פי הודאתו. לעניין העונש הוסכם כאמור כי המדינה תבקש מבית המשפט עונש מאסר בפועל לתקופה מירבית של ארבע עשרה שנים, בעוד ההגנה הייתה חופשית בטיעוניה, למעט הסכמתה להטיל על המערער פיצוי למשפחת המנוח, שייקבע על ידי בית המשפט.

           במסגרת שלב הטיעונים לעונש בפני בית המשפט קמא ביקשה המשיבה, לנוכח חומרת המעשה והענישה הנהוגה המחמירה בעבירות מעין אלו, להשית על המערער עונש מאסר בפועל ברף העליון שבהסדר. מנגד, טען בא כוח המערער כי ישנן נסיבות לקולה שיש להתחשב בהן במסגרת השיקולים לעונש, כגון הודאתו, הבעת החרטה מצידו, מצבו הכלכלי והמשפחתי, פרק הזמן הממושך שעבר מאז קרות העבירה ועד לזיהוי המערער כמבצעה והעדרו של עבר פלילי גם במהלך אותה תקופה. לעמדתו, הירייה השלישית שירה המערער, ופגעה בבית החזה של המנוח, יועדה לפגוע בפלג גופו התחתון של המנוח, אלא שהוא נפל אל הקרקע כתוצאה משתי היריות הראשונות שפגעו ברגליו. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו האחרונה של בא כוח המשיב כנסיבה לקולה, וציין לחומרה את מספר היריות שירה המערער ואת החומרה הרבה של מעשיו – נטילת חיי אדם לעיני משפחתו. לצד זאת, שקל בית המשפט לקולה את יתר הנסיבות שנמנו על ידי בא כוח המערער, וגזר את דינו לשתיים עשרה שנות מאסר בפועל. מכאן הערעור שבפנינו.

3.        במסגרת הערעור טוען בא כוח המערער שלוש טענות מרכזיות. ראשית, יש ליתן משקל לטענת המערער כי הוא ירה במנוח במטרה לפצוע אותו ולא להורגו, וכי לא התכוון לירות בבית החזה של המנוח.שנית, לא ניתן משקל מספק לנסיבות לקולה שכן נלקחו בחשבון על ידי בית המשפט קמא. שלישית, יש להעניק משקל לשיקולים נוספים לקולה כגון שיקום המערער,  הקשיים הראייתיים שהובילו לתיקון כתב האישום ואי הרשעתו של המערער ברצח והעובדה כי הוא היחיד מבין שלושת המעורבים בעבירה – המערער, מנצור והסב – שהורשע בהריגת המנוח, משום שהסב, שלטענת המערער שידל אותו לבצע את העבירה, נפטר. לכן, לגישתו היה מקום לגזור על המערער עונש פחות חמור, במתחם שבין הסתפקות בימי מעצרו לבין 14 שנים.

           מנגד, בדיון שהתקיים בפנינו טענה באת כוח המשיבה באשר לנסיבות המקרה דנא כי מדובר באירוע מתוכנן והמערער הגיע לבית המנוח כשהוא מצויד מראש באקדח. כמו כן הדגישה את בחירתו של המערער שלא לחדול ממעשיו – הן כאשר ביתו של המנוח עמדה מולו ושאלה אותו לרצונו והן לאחר כל אחת מן היריות שירה אל עבר המנוח. לעמדתה, אף כתב האישום המתוקן מתאר מסכת עובדתית הקרובה לעבירת הרצח, ועצם ייחוס עבירת הריגה למערער ונכונות המשיבה להגביל את העונש המבוקש על ידה לארבע עשרה שנים מבטא התחשבות ואיזון בין נסיבות המקרה וחומרת המעשה לבין הנסיבות המקלות כגון חלוף הזמן והעדר עבר פלילי, בעוד שגרסתו לפיה התכוון אך לפצוע את המנוח היא בגדר השערה בלבד.

4.        לאחר עיון בחומר שהונח בפנינו ושמיעת טענות הצדדים, לא מצאתי מקום להתערב בעונש שהוטל על המערער. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית רק כאשר ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה או מקום בו מתקיימות נסיבות המצדיקות התערבות שכזו (ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 407/12 ניסימוב נ' מדינת ישראל (24.1.2013); ע"פ 6095/10 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (29.7.2009)). זאת בייחוד כאשר הצדדים הסכימו, במסגרת הסדר טיעון, למתחם ענישה, והעונש שהוטל מצוי בתוך מתחם זה (ע"פ 9426/12 פלוני נ' מדינת ישראל (16.7.2013); ע"פ 416/12 שיצינין נ' מדינת ישראל (12.6.2014); ע"פ 9232/12 עווד נ' מדינת ישראל (28.8.2013)). יובהר כי המונח 'מתחם ענישה' כולל בחובו גם מקרים בהם, בדומה למקרה שבפנינו, התביעה מגבילה את עצמה לרף עליון של שנות מאסר, בעוד הסנגור טוען באופן חופשי.

           קשה להפחית מחומרת העבירה שביצע המערער – גדיעת חייו של אדם. כמתואר, המערער תכנן את מעשיו ואף ביקש ממנצור להסיעו לזירה, ובכך צירף אדם נוסף למעגל העבירה. הוא הגיע לבית מגוריו של המנוח, בו חי עם משפחתו, ולא חזר בו אף למראה ביתו הקטינה של המנוח. שם, לעיני רעייתו וילדיו, ירה במנוח שלוש יריות ממרחק קצר, נמלט מן המקום ושב לביתו לחיות את חייו באין מפריע. מדובר בנסיבות חמורות ביותר, אשר אין ספק כי פגעו קשות במשפחתו של המנוח, בייחוד באלו שהיו עדים למעשה.