פסיקת פיצויים לקורבן עבירות מין אשר בוצעו בו בהיותו קטין

1. לפניי תביעת התובע, יליד 19/02/92, לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בעקבות מעשים מינים חמורים שביצע בו הנתבע, בניגוד לרצונו, במשך תקופה ארוכה ובהיות התובע קטין, בין הגילאים 12 – 16.

התביעה הוגשה גם נגד משרד החינוך, ואולם התובע ומשרד החינוך הגיעו להסדר פשרה ועל כן, התביעה נגד משרד החינוך אינה מעניינו של פסק דין זה.

הנתבע הגיש כתב הגנה, במסגרתו כפר במיוחס לו.

הצדדים חלוקים ביניהם הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק.

להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי ההליך נשמע תחילה בפני כב' השופט ע. רוזין ובטרם תחילת פרשת הבאת הראיות, עבר לשמיעה לפני.

טענות הצדדים

2. התובע עתר להעדיף את עדותו העקבית והמהימנה, הנתמכת בראיות שונות, על פני עדותו הבלתי – מהימנה של הנתבע, רצופת - הסתירות, ולקבוע כי עלה בידיו להוכיח, ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, שהנתבע ביצע בו מעשים מיניים קשים בניגוד לרצונו, היינו ביצע בו עוולה של תקיפה. עוד טען התובע, כי בעקבות המעשים המיניים שביצע בו הנתבע, נגרמו לו נזקים קשים, נותרה לו נכות רפואית נפשית בשיעור של 40%, והשלכתה התפקודית מובילה לאובדן השתכרות בשיעור של 100%. לפיכך, עתר לחייב את הנתבע לפצותו בסכום של שני מיליון ₪ ומחצה, כגובה הסכום המקסימאלי שבסמכותו של בית המשפט הנכבד.

3. הנתבע, מנגד, טען כי לא עלה בידי התובע להוכיח את עילת תביעתו. הנתבע כפר במעשים המיניים המיוחסים לו, טען כי ניסיונות ההתאבדות של התובע לא נגרמו כתוצאה מהמעשים שהוא ייחס לנתבע והמוכחשים כאמור, שלל את טענת התובע לפיה הנתבע הודה במיוחס, וביקש לזקוף לחובת התובע את הימנעות התובע מלהעיד את החברים שלטענתו ידעו על מעשיו המיניים של הנתבע. הנתבע הוסיף וטען, כי לא עלה בידי התובע להוכיח שנגרמה לו נכות תפקודית בשיעור של 100% והלין על אי – דיוקים שנפלו בסיכומי התובע.