פסיקת מזונות לאחר אישור הסכם בנושא בבית המשפט

ביום ח' במרחשוון תשע"ו (21.10.2015) הוגשה בפנינו בקשת ב"כ האשה לפסיקת מזונות אשה.

בבקשתו מתאר ב"כ האשה את צרכיה של האשה, ועל כן מבקש שביה"ד יפסוק מזונות אשה על סך 9000₪ לחודש.

לדבריו הצדדים חיו ברמת חיים בגובה 15000 ₪ (צירף מסמך מהבנק בו כך כתבו הצדדים) ובכדי לשמר רמת חיים זו, מבקש ב"כ האשה לחייב את הבעל בתשלום של 9000 ₪ לחודש.

ביום כ"ג בטבת תשע"ו (4.1.2016) ביה"ד קיים דיון ארוך שעסק בענין הסמכות להגשת תביעת המזונות בבית הדין הרבני.

לאחר הדיון שני הצדדים הגישו סיכומים בענין הסמכות לדון בתביעת מזונות האשה.

במקביל הגיש הבעל בקשה להתגרש לפי הסכם שלו"ב ולחילופין גירושין שאושר בבית המשפט למשפחה, הצדדים אישרו הסכם שלו"ב ולחילופין גירושין בשנת 2011, ולאחר מכן אישרו שוב הסכם דומה עם שינוים קלים ביום ט"ז באלול תשע"ד (11.9.2014) אצל השופטת מירב אליהו, בהסכם שלוה"ב ולחילופין גירושין זה, סיכמו הצדדים את כל תביעותיהם.

בדיון בפנינו ביום ב' בטבת תשע"ו (14.12.2015) שעסק בענין הגירושין טענה האשה שהיא מבקשת שלו"ב ואינה מוותרת על הכתובה, בנוסף תבעה האשה את כתובתה. ב"כ הבעל ביקש לקיים את ההסכם שהצדדים חתמו עליו ושאושר בבית המשפט לעניני משפחה ומכח אותו ההסכם להתגרש, אולם האשה סירבה.

לאחר אותו הדיון ביה"ד הוציא את ההחלטה הבאה:

הצדדים פתחו תיק לאישור הסכם גירושין, בדיון התברר שהבעל מבקש להתגרש ע"פ הסכם שנעשה בבימ"ש למשפחה, האשה מבקשת שלו"ב.

לאור האמור, מאחר ואין הסכמת שני הצדדים להתגרש, ביה"ד מורה על סגירת התיק.

כאמור לאחר אותו הדיון התקיים דיון נוסף בעניני המזונות כאשר הסוגיה העומדת לפתחינו היא בידי איזו ערכאה מצויה הסמכות לדון במזונות האשה, ובאם הסמכות בידי ביה"ד האם ובכמה יחוייב הבעל למזונות אשתו.

ב"כ הבעל טוען שהסמכות לדון במזונות האשה נתונה לבית המשפט למשפחה. זאת מאחר ובעבר האשה הגישה תביעה למזונות אשה וילדים לבית המשפט. בית המשפט שמע את הבעל בדבר גובה הכנסותיו כאשר לסיכום ביום ט"ז באלול תשע"ד (11.9.2014) אישר בית המשפט את ההסכמות בין הצדדים לפיהם, הבעל ישלם את כל המשכנתא על הבית על סך 8500 ₪ לחודש, וכן ישלם מזונות 2000 ₪ לכל ילד וכן ישלם את כל הוצאות הבית.

השופטת מירב אליהו נתנה באותו המועד תוקף של פס"ד להסכמות הנ"ל.

ב"כ הבעל מבקש לקבוע שהסמכות לדון במזונות אשה מצויה בידי בית המשפט מכח סמכות נמשכת, לדבריו ישנה פסיקה ענפה לפיה כאשר ערכאה מסוימת דנה ופסקה הסמכות נותרת בידי אותה ערכאה לשנות את הפסיקה המקורית. בנוסף התבסס ב"כ הבעל על דברי השופטת מירב אליהו שכתבה בהחלטה שאם הבעל יעזוב את הבית יוכלו הצדדים לפנות לבית המשפט ולהגיש תביעה בענין המזונות.

מנגד ב"כ האשה טען שלאחר שהוצא ביום ט"ז באלול תשע"ד (11.9.2014) פסק דין בהסכמה לאישור ההסכם נסגר התיק בבית המשפט, כאשר לא היתה פסיקה לגופה של התביעה בבית המשפט מעבר לאישור ההסכם.

על כן טוען שהסמכות מצויה בידי ביה"ד הרבני, לדבריו פסק דין חליווה 8578/01 קבע שאין באישור הסכם משום פסיקה המקנה זכות דווקא לאותה הערכאה שאישרה את ההסכם לשנות אותו שהרי אותה הערכאה לא פסקה לגופה של התביעה.

מנגד טען ב"כ הבעל שדווקא מפסק חליווה 8578/01 מוכח שהצדק איתו שהרי בפסק דין חליווה לא היתה כלל תביעה שהוגשה תחילה בבית המשפט, כל שהצדדים ביקשו מבית המשפט הוא רק אישור ההסכם ועל כן נקבע שהסמכות אינה מצויה בידי הערכאה שאישרה את ההסכם. אולם אם מוגשת תביעה ונערכת חקירה בבית המשפט הרי שהסמכות נותרת בידי אותה הערכאה, דהיינו בנדון דידן – בית המשפט.

ע"כ סיכום טענות ומענות הצדדים.