פסיקת גובה כתובה בדרך של פשרה כפויה

לפנינו תביעת האשה לשלום בית, למזונותיה ולפסיקת כתובתה ותביעת הבעל לגירושין, לחלוקת רכוש ולפסיקה כי האשה אינה זכאית למזונות.

הצדדים נישאו בשנת תשס"ח (23/2/2008) ולהם בן אחד יליד כ' בשבט תשס"ט (16/2/2009).

תחילת ההליכים בתביעה לשלום בית שהוגשה על ידי האשה ביום כ"ז בתשרי תשע"א (5.10.2010).

בכתב תביעתה מפרטת האשה שבעלה כבר למעלה מחצי שנה אינו מדבר ואינו מתייחס אליה למרות פניות חוזרות מצידה לשלום בית.

דיון ראשון בתביעת האשה לשלום בית התקיים ביום י"ט חשון תשע"א (27/10/2010). בדיון טענה האשה כי בעלה מסרב ליצור כל קשר איתה ואף נמנע מלקרוא לה בשמה הפרטי, הבעל אמר כי כשהתחתנו אהב את אשתו אהבת נפש, אולם הדברים השתנו בגלל התנהגותה הכוללת הרמת ידיים וקללות, כמו כן שמה סכין על בטנה ואיימה איום כלשהו.

האשה הכחישה את דברי הבעל ואמרה שרק הזיזה את בעלה, אך לא נקטה בפעולה אלימה, כמו כן בקשה סליחה על מעשיה כלפיו.

בית הדין הפנה את בני הזוג, בהסכמתם, לטיפול משפחתי. התקבל דו"ח המטפלת ולפיו עמדת הבעל היא שאינו חפץ בשלום בית וזאת על רקע "הבושות שעשתה לו עם משפחתו למרות שבקשה סליחה."

דיון שני התקיים ביום כ"ה אדר א' תשע"א (1/3/2011). באותו דיון חזרה האשה על רצונה בשלום בית על אף הנתק בן עשרה החודשים בינה לבין בעלה. הבעל אמר שאינו מוכן לחיות איתה כיון שהיא עצבנית ורבה עם כל המשפחה.

בהמשך לדיון זה הוגשה על ידי הבעל תביעת גירושין.

בכתב תביעתו מפרט הבעל כי לאחר הנישואין האשה התפרצה כלפיו תוך ניבול פיה בקללות, התנהגות זו לא הייתה כלפיו בלבד אלא כלפי כל הסובבים אותה, פורטה בכתב התביעה מסכת ארוכה של התנהגות קשה מאוד מצד האשה שהובילה למסקנת התובע כאמור בסעיף 20 לתביעתו.

התובע טען כי אינו מסוגל לחיות בכפיפה אחת עם הנתבעת, נוכח התנהגותה, ניבולי הפה והאלימות נגדו, וכי יש לחייבה בג"פ תוך קביעה מפורשת כי האשה הפסידה את כתובתה ותוספת כתובתה.

התקיים דיון, שלישי במספר, ביום י' חשון תשע"ב (7/11/2011). בדיון טען הבעל כי עד תחילת ההיריון הייתה מערכת היחסים סבירה לאחר שלושה חודשים מתחילת ההיריון החלה האשה לקלל באופן מחריד, אותו ואת משפחתו, לנקוט באלימות ובמריבות בלתי פוסקות.

לשאלת בית הדין ענה הבעל שבתקופה הראשונה לנישואין לקחה גלולת "רסקיו", אולם משהפסיקה ליטול גלולה זו הגיעה למקום שהגיעה. במועד דיון זה כבר עזב הבעל את הבית.

האשה אמרה שמעולם לא השתמשה בתרופות והתחננה לבעלה שישוב הביתה לחיים משותפים.

בית הדין סבור היה שיש מקום להפניית האשה לבדיקה פסיכיאטרית וזאת על סמך דברי הבעל כי כל עוד שנטלה תרופות מצבה היה טוב. כיון שכך, אף לשיטתו, אם תקבל האשה טיפול תרופתי אפשר יהא להשיב את השלום לבית.

בהמשך לכך הופנתה האשה על ידי בית הדין לבדיקה פסיכיאטרית שתיערך על ידי פסיכיאטר מקופת חולים כללית.

האשה פנתה על דעת עצמה לפסיכיאטר, אמינות תוצאות הבדיקה הוטלו בספק הן על ידי התובע והן על ידי בית הדין.

חוות דעת הפסיכיאטרית הייתה שטחית ולא זה המקום להתייחס אליה.