פסה"ד בבקשה לדיון נוסף בתביעת נזיקין של מוסטפה דיראני נגד מדינת ישראל

הנשיא א' גרוניס:

1.        המשיב, מוסטפה דיב מרעי דיראני (להלן – דיראני), הוא אזרח לבנוני שהיה נתון במשמורת בישראל בשל חברותו בארגוני טרור. בעת היותו נתון במשמורת, הגיש דיראני לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעת נזיקין נגד מדינת ישראל, בטענה שהוא סבל מעינויים שהופעלו כלפיו על-ידי חוקריו. בעוד תביעתו תלויה ועומדת, שוחרר דיראני מן המשמורת, יצא את גבולות ישראל, ושב להיות פעיל בארגון טרור. האם בנסיבות אלו יש להפסיק את בירור תביעתו, מכוח הכלל הנוהג במשפט המקובל שלפיו אין מבררים תביעתו של אויב בעת מלחמה?

2.        בבית המשפט המחוזי נדחתה בקשת המדינה לסילוק התביעה על הסף, ונקבע כי יש להמשיך בבירורה (כבוד השופט ע' בנימיני, החלטה מיום 19.12.2005). על החלטה זו הגישה המדינה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דן בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. בדעת רוב הוחלט לדחות את הערעור ולהותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה (השופטים א' פרוקצ'יה ו-ס' ג'ובראן, בניגוד לדעתו החולקת של השופט ח' מלצר, פסק-דין מיום 18.7.2011 ברע"א 993/06; להלן – פסק-הדין בערעור). עתה עומדת השאלה האמורה להכרעתנו בדיון נוסף, עליו הורה המשנה לנשיאה א' ריבלין ביום 1.1.2012.

התשתית העובדתית והשתלשלות ההליכים עד-כה

3.        התשתית העובדתית המפורטת להלן מבוססת על זו שנקבעה בפסק-הדין בערעור. דיראני הוא אזרח לבנוני. טרם לכידתו על-ידי כוחות הביטחון של ישראל בשנת 1994, היה דיראני פעיל בארגוני טרור והיווה סיכון ביטחוני ממשי למדינת ישראל. כפי שנקבע בפסק-הדין בערעור (פיסקה 4 לחוות-דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה):

"בין השנים 1984 ל-1988 הוא [דיראני, א.ג.] שימש כקצין הביטחון של תנועת אמ"ל, ארגון טרור שנלחם בישראל; באמצע שנות השמונים הוא הקים את ארגון "ההתנגדות המאמינה" כזרוע הצבאית של התנועה, וכראש הארגון היה אחראי, בין היתר, לכליאתו ולהחזקתו בשבי של הנווט הישראלי רון ארד; בשנת 1988 פרשו דיראני ואנשיו מתנועת אמ"ל, וארגון "ההתנגדות המאמינה" הפך לארגון טרור עצמאי ששיתף-פעולה עם החיזבאללה. במסגרת תפקידיו השונים היה דיראני אחראי לפעילות עוינת אינטנסיבית נגד כוחות צה"ל וצד"ל, והיווה סיכון ביטחוני ממשי למדינת ישראל".

4.        כאמור, בשנת 1994 נלכד דיראני בלבנון על-ידי כוחות הביטחון של ישראל. מעת לכידתו ועד שנת 2004 הוחזק דיראני במעצר מינהלי בישראל (בתחילה בהתאם לצווים שהוצאו מכוח חוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים), התשל"ט-1979, והחל משנת 2002 מכוח חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב-2002). הארכת מעצרו של דיראני אושרה בביקורת השיפוטית העיתית המחויבת על-פי דין, וזאת בשל הסכנה לביטחון המדינה שהייתה טמונה בשחרורו (ראו, למשל, עמ"ם 5652/00‏ עובייד נ' שר הביטחון, פ''ד נה(4) 913 (2000); ב"ש (מחוזי – תל-אביב-יפו) 91589/02 מדינת ישראל נ' עבייד (7.11.2002); ב"ש (מחוזי – תל-אביב-יפו) 93066/02 מדינת ישראל נ' עבייד (10.3.2003); ב"ש (מחוזי – תל-אביב-יפו) 91257/03 מדינת ישראל נ' שומאן (8.7.2003)).

5.        ביום 13.3.2000, ובעת שהיה נתון במשמורת, הגיש דיראני לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעת נזיקין נגד מדינת ישראל. בתביעתו טען דיראני כי סמוך לאחר הבאתו לישראל ובמהלך חקירתו, הוא סבל עינויים קשים שנעשו בו על-ידי כוחות הביטחון, ובכלל זאת בוצעו בו על-ידי חוקריו מעשה אינוס ומעשי סדום. סכום התביעה הועמד על שישה מיליון ש"ח.

6.        בחודש ינואר 2004, ובעוד תביעתו תלויה ועומדת, שוחרר דיראני במסגרת עסקה לשחרור שבויים וחטופים ישראליים והושב ללבנון. מספר ימים קודם לשחרורו, הורה בית המשפט המחוזי, לבקשתו של דיראני, על גביית עדותו המוקדמת טרם יציאתו מישראל (כבוד השופטת ש' סירוטה, החלטה מיום 26.1.2004), ועדותו נשמעה יום לאחר מכן (בחקירה ראשית ונגדית). כפי שנקבע בפסק-הדין בערעור (פיסקה 7 לחוות-דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה), זמן קצר לאחר שובו ללבנון הודיע דיראני על התמזגות תנועתו עם ארגון הטרור החיזבאללה, והעמיד עצמו לרשות הארגון. למען שלמות התמונה יצוין, כי ארגון החיזבאללה הוכרז על-ידי ממשלת ישראל כארגון טרור (ילקוט פרסומים 3675, בעמ' 3474, 2.7.1989; כן הוכרז הארגון על-ידי שר הביטחון כ"התאגדות בלתי מותרת" בהתאם לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945 (ילקוט פרסומים 5198, בעמ' 2866, 26.6.2003)).