פסד הצהרתי לעניין בן ממשיך

פתח דבר  

1.         תובענה זו - כמו רבות אחרות - הינה מעוללות שאלת העברת הזכויות מושבים וההוראות בדבר "בן ממשיך" שגם הפעם העלו באושים במקום ענבים. 

2.         בתביעה שנדונה בפני נדרשתי להכריע בתביעתה של בת ובעלה כנגד הוריה ואחיה, בה תבעה הבת פסק דין הצהרתי, צוי עשה וסעדים כספיים בסך 54,500 ש"ח.

מבוא דיוני  

3.         תיק זה נפתח ב-15/11/04 ונשמע בהליכיו המקדמיים בחדרה בפני מותב אחר, ולאחר מכן נידון בפני ב-04/05/06. גם בדיון זה התבקשתי ע"י ב"כ התובעים שלא לקבוע את התיק להוכחות כיון שטרם הצליח לקבל את המסמכים הרלבנטיים, לדבריו, ממינהל מקרקעי ישראל וכן הצדדים המשיכו בניסיון גישור אשר בסופו של דבר, לא צלח. 

4.         ההליכים המקדמיים נמשכו עוד ובסופו של דבר בישיבת 21/09/06, קבעתי את התיק להוכחות. שמיעת ההוכחות החלה ביום 27/06/07 ונמשכה עד 30/11/09 עקב בקשות דחייה לא מועטות מטעם ב"כ הצדדים, והגשת בקשות ביניים מרובות (13(!) במספר) שלא לצורך. 

5.         אבהיר עוד כי כל ניסיונותיי ליישב הסכסוך החריף בין הבת ובעלה להוריה ואחיה עלו בתוהו. במהלך הדיונים יכולתי לראות את הכאב שהוא מנת חלקם של כל הצדדים, אך איש מהם לא השכיל למצוא פתרון מעשי לבעיה הרגשית המפרידה ביניהם. וכל ניסיונותיי - לגשר על בעיה זו, כאמור לעיל, העלו חרס.  

            עוד אוסיף במסגרת המבוא הדיוני כי, כאמור לעיל, למרבה הצער גלש הדיון מעל ומעבר לאשר היה נחוץ לו, נוכח הדברים שנשמעו ניסיתי כאמור לעיל להביא לפשרה בין הצדדים אך העליתי חרס בידי, כך הצעתי כי התובעת תפנה את הנחלה, בכפוף לכך שתפוצה בגובה השקעותיה כפי שיקבע שמאי ניטראלי שימונה ע"י בית המשפט, אך הצדדים לא הסכימו על מועד פינוי וגם המועד שהוצע (30.6.08) חלף זה מכבר ועדיין יושבת התובעת בנחלה. הצדדים אינם מדברים זה עם זה, ופתרון אינו נראה באופק.  

6.         התובענה כוללת סעדים אחדים שאין מקומם בתביעה אחת. דעתי זו כבר הבעתי בהחלטה מיום 21/09/06 ואחזור עליה גם עתה. על פי תקנות סדר הדין המחייבות בביהמ"ש למשפחה יש להגיש כל תובענה כתובענה נפרדת (ראה תקנה 258(ז) (רישא) לתקס"א התשמ"ד 1984), ורק מקום שהמדובר בתובענה בין בעל לאישה על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג - התשל"ג 1973, אפשר להגיש תביעה "כספית או רכושית, לרבות סעד הצהרתי, פירוק שיתוף וסעד על פי חוק יחסי ממון..." (ראה תקנה 258(ז)(ו) לתקס"א התשמ"ד 1984).

            אוסיף ואומר כי לא התעכבתי על פגם פרוצדוראלי זה כדי שלא למשוך עוד את ההליכים שלא לצורך.

7.         לסיכום המבוא הדיוני, אבהיר כי הצדדים היו מאוד טעונים איש כלפי רעהו. שני הצדדים נקטו בסיכומיהם לשון לפיה המדובר ב "סיפור משפחתי עצוב", אך למרבה הצער הסכסוך שבין הצדדים חלחל שלא לצורך אל באי כוחם. עסקינן בסופו של יום בתביעה כספית, ואין זה ראוי - לעניות דעתי - כי בסיכומים ינקוט מי מבאי כוח הצדדים ביטוי כמו "הרצחת וגם ירשת". או תהיה התייחסות ל "אקדח מעשן המונח במערכת הראשונה, אשר סופו שיירה במערכה האחרונה". חבל על ביטויים כה קיצוניים המחריפים ומעמיקים את הקרע בין בנים להוריהם באופן שכמעט ואין זה אפשרי לאחות את התפר שנפרם.

8.         בנסיבות אלה אפוא ניתן פסק דיני.

הרקע ותמצית טענות הצדדים  

9.         התובעים הם בתם וחתנם של הנתבעים 1 ו-2, הנתבע 3. אחיה של התובעת, הנתבעים הם הורי התובעת והנתבע 3 בעלי נחלה במושב .... 

10.        לטענתם של התובעים, משהודיעו לנתבעים על כוונתם להינשא, הציעו להם, הנתבעים, לעבור להתגורר יחד איתם בנחלה במושב. הם עברו אפוא להתגורר בבית שהקימו במבנה הרפת, לטענתם של התובעים, עקב המעבר האמור נגמרו להם הוצאות רבות. כתב התביעה מפרט את כל ההוצאות הכספיות אך כספים אלה אינם נתבעים (כל ההוצאות האלה פורטו בכתב התביעה תחת הכותרת "בית המגורים הראשון" (הבית במקום הרפת) וכללו את הנושאים: ניקוי השטח והריסות ; בניית הבית ; שידרוג מערכת הביוב ; כבישים ודרכים לבית במקום הרפת ; בניית חנייה להורים ; שתילת גינה ועצים, ובניית מסגרתה. 

11.        התובעים הוסיפו וטענו בתביעתם כי הנתבעים הצהירו כי בתם, התובעת 1, תהיה "בת ממשיכה" במשק וכי הבטחה זו נעשתה "כדי לפתות את התובעים להעביר את מרכז חייהם לבית בסמוך לבית התובעים 1 ו-2".

            לטענתם של התובעים, ערכו התובעים עם הנתבעים הסכם כי התובעת תבנה את ביתה במשק הנתבעים והיא ומשפחתה יתגוררו בבית זה לצמיתות ובהסכם מיום 11/02/99 התחייבו כך ההורים. 

12.        התובעים טענו בתביעתם כי הם הסתמכו על הרשאת הנתבעים ועקב כך השקיעו כספים לבניית הבית, לתשתיות ולפיתוח. לפיכך טענו התובעים כי הנתבעים 1 ו-2 מנועים מלהעביר או למסור זכויותיהם במשק לצד שלישי כל עוד לא הובטחו זכויותיה של התובעת מס' 1 בבית המגורים שיבנה על ידה.

            עוד הוסיפה וטענה התובעת כי הוענקה לה זכות מגורים בלתי הדירה בבית שבנתה במושב לכל ימי חייה, ואף ביקשה סעדים בקשר לכך.