פס"ד משלים בנוגע לסוגיית אימוץ סגור של קטינה

בעניין הקטינה: פלמונית (קטינה) 2007

א. השאלה:האם יש לשנות מהוראות פסק דיני שניתן ביום 29/12/16, בו קבעתי כי אימוץ הקטינה יהיה אימוץ סגור ומהם השיקולים המכריעים בהקשר זה?
ב. רקע בתמצית:הקטינה שבכותרת ננטשה על ידי אמה ביום אחד בהיר (15/5/14). אֵם זו ויתרה על הקטינה ולא התעניינה בגורלה משך חודשים ארוכים והוגש נגדה כתב אישום בעילה של נטישת קטין ובמקביל נפתחו הליכי הכרזה על הקטינה כבת אימוץ ואף נמצאה משפחה מתאימה לאמצה. בית משפט זה קיבל את עמדת ב"כ היועמ"ש וקבע, כי האם נעדרת מסוגלות הורית, ללא אופק של אפשרות לשינוי משמעותי בעת הקרובה וכי טובת הקטינה מצדיקה ואולי אף מחייבת להכריז עליה כבת אימוץ ללא צמצום של תוצאות האימוץ לפחות בשש השנים לאחר פסק הדין (שניתן כאמור ביום 29/12/16). האם ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בנצרת אך הסכימה להמלצתו ולפיה הקביעה, כי הקטינה תוכרז כבת אימוץ לא תשונה, ברם הקביעה כי מדובר יהיה באימוץ סגור תבוטל והעניין יושב לערכאה הדיונית לשם בחינת שאלת צמצום תוצאות האימוץ – קרי האם אימוץ פתוח או סגור, כאשר שאלה זו תיבחן על ידי אותה מומחית שמונתה על ידי בית משפט זה בהליך הראשון.בית המשפט אכן מינה המומחית מחדש לבחינת שאלת צמצום תוצאות האימוץ וזו קבעה בחוות דעתה באופן חד משמעי, כי אין מקום  להורות על אימוץ פתוח. היא נחקרה על חוות דעתה, הוגשו סיכומי הצדדים וכעת הגיעה שעת ההכרעה.
ג. חוות דעת המומחית:
המומחית שעמדתה נתקבלה במלואה על ידי בית המשפט בהליך הקודם בו הכריז על הקטינה כבת אימוץ כלפי האם הביולוגית נתבקשה לחוות בשנית עמדתה לעניין צמצום תוצאות האימוץ. המומחית הסבירה, כי מדובר במפגש של טראומה מול טראומה. הקטינה שחוותה טראומה של נטישה והתעללות במהלך כל ילדותה וכן הטראומה של הנטישה הסופית על ידי האם הביולוגית, מול הטראומה האישית שסוחבת עמה האם הביולוגית (טענות לאונס, עיסוק בזנות, סחר בגופה, שינוי זהותה, טראומות ילדות ועוד). המפגש הזה מצריך יכולות נפשיות ותעצומות נפש אשר אין אותן לאם. במצב דברים זה, מפגש שכזה (קרי צמצום תוצאות אימוץ וקיום קשר בין הקטינה לבין האם הביולוגית) עלול להזיק במידה חמורה לנפשה של הקטינה ולהכשיל העיבוד הרגשי של החוויות הקשות שחוותה. טעם זה הוא הבריח התיכון בעמדתה של המומחית כי אין לאפשר "אימוץ פתוח" בתיק זה ועמדה זו מקובלת עלי במלואה.
בפני המומחית עמדו חומרי הגלם של האבחון הפסיכו-דיאגנוסטי שנערך לקטינה במרכז החירום "אהבה" במהלך יולי ואוגוסט 2014, היא שוחחה עם ההורים המאמצים של הקטינה ופגשה בקטינה לראיון קליני ביום 18/4/17.הדיון שערכה המומחית (בכתב) בסיכום חוות דעתה משלב ועורך אינטגרציה של מקורות המידע השונים שעמדו לרשותה כמו גם התרשמותה הבלתי אמצעית מהקטינה, מהוריה המאמצים והקשר ביניהם. המומחית קובעת בסיכום חוות דעתה את מה שכל המעורבים כבר לבטח יודעים בעקבות פסק הדין מיום 29/12/16 והוא שהקטינה הינה ילדה שעברה הזנחה קשה ביותר וסימני השבר הראשוני והטראומטיזציה שוכנים בנפשה. עוד קודם הנטישה של האם הביולוגית באופן סופי עלו מהאבחון של הקטינה ממצאים המעידים על חוויות קשות של פחד ובדידות, כאשר הנטישה של האם הופיעה "כדפוס בשגרת היוםיום" ועם זאת הקטינה הצליחה לשקם עצמה בצורה מרשימה ביותר עד כדי תפקוד המותאם לגילה. המומחית קובעת, כי מהתרשמותה מהקטינה במפגש עמה עולה שהיא "נוגעת – לא נוגעת" בסיפור שלה. ביודעין אינה רוצה להיכנס כיום לסיפור עברה, אם כי ניתן לראות שהזכרונות אינם לגמרי מורחקים ממנה והיא מרמזת עליהם דרך עולם הפנטזיה. אפשר לומר בבירור שהיא מנסה לגונן על עצמה מהחומרים הללו והיא עדיין לא מוכנה להתעמת אתם ולחשוב עליהם ולעבדם (עמ' 3-4 לחוות הדעת). המחשה לכך עלתה כאשר פרצה בבכי מול אחת התמונות ולא הבינה מדוע בוכה. המומחית משערת כי לא זו בלבד שהתגובה היא טראומתית לתמונה אלא  שמלמדת היא על הקושי העצום של הקטינה לפגוש  תכנים קשים ולהבין מה מרגישה ומדוע. הרגש שיוצא ממנה מופיע באופן בלתי נשלט ואינו בבעלותה – כך נרשם (עמ' 4 פסקה ראשונה).המומחית קובעת בחוות דעתה, כי רק בהמשך כאשר הבית והמשפחה המאמצת יתנו לה השרשה ויהפכו לבית הפנימי שלה, רק אז תוכל הקטינה לערוך אינטגרציה בין חלקיה השונים ולעמוד במפגש עם טראומות העבר ולבנות גשר מעל השבר (שם, פסקה 3) – אך כיום היא לא מסוגלת כלל להתמודד עם מפגש עם העבר וכל מפגש שכזה יעורר רה-טראומטיזציה שתטלטל אותה מחדש ותרחיב השבר שבקרבה. טלטלה זו אינה נכונה לקטינה בשלב זה והיא אינה יכולה להכילה, מה עוד שדמות האם הביולוגית כפי שידוע מהחומרים הדיאגנוסטיים לא תוכל לסייע לה. בהקשר זה מצביעה המומחית על 3 מוקדי קושי מכריעים:1. לאם הביולוגית בעיה בקיום מסגרת יציבה וקבועה – היעלמויות הן סיפור חוזר בחייה.2. מנגנון הימנעות מתקיים אצלה כדפוס מאסיבי וגורף – לכן אין לה יכולת להתקרב לחומרים רגשיים ונפשיים ולא כל שכן להתאושש ולתקן. קשה לדמיין שעם קו אישיותי שכזה היא תוכל לחזור ולפגוש את הקטינה ולעבד עמה את מה שקרה תוך הצטרפות חיובית לתהליך הבנייה והשיקום שלה.3. הסיטואציה האימהית בקרבה של האם הביולוגית גורמת לה לירידה בבוחן מציאות ושיפוט לקוי לא כאפיון סיטואציוני אלא כאפיון מבני ותשתיתי.
מכל אלה נובע סיכון כפול לגישתה של המומחית: לא זו בלבד שלא ניתן להסתמך על האם שתגיע באופן יציב, עקבי וסדיר ותקיים מסגרת מפגשים, אלא שבמפגש היא לא תוכל להיות חוליה מחברת ומגבשת עבור הקטינה. האם מזדהה עם עמדת הקרבן ולכן תתקשה לקחת אחריות על העבר ואולי אף תעוות את מציאות נטישתה של הקטינה. חוויית הקרבנות עלולה להופיע גם מול וביחס לאנשים העוסקים בשיקומה של הקטינה, כלומר לא רק שהאם לא תוכל להכיר באחריותה שהוא ציון דרך חיוני עבור האפשרות שהקטינה תעבד את העבר, אלא שהיא עלולה להכניס את הקטינה לקונפליקט משמעותי שיהפוך את עולמה (עמ' 4 לחוות דעת).

ד. עדות המומחית בבית המשפט:
עדותה של המומחית בבית המשפט וחקירתה רק חיזקו את ממצאי האבחון שלה ואת מסקנותיה המקצועיות. אבקש לציין כעת בשתי מובאות את עיקרי הדברים שנאמרו על ידי המומחית ולא נסתרו כלל על ידי האם הביולוגית ובא כוחה:
... "אני חוזרת ואומרת שיקול דעתי המקצועית המבוסס על הבנה של מידת הטראומה מבוסס על הבנה מה נדרש לאימוץ פתוח, זה יותר מורכב גם לילדה. באימוץ פתוח בעצם מדברת באופן כללי, באימוץ פתוח ההורה צריך להיות שם בשביל לתמוך בתהליך שעושה הילד, כל מידה אמביוולנטית, תחרות, האשמות שאי אפשר להתמודד איתם כמו שההורה מרגיש אשם, ברגע שהורה לא מסוגל לקחת אחריות להורה שהילד נותק ממנו, לקחת אחריות במה שקרה ולעזור לילד, את דרכו החדשה, הילד רק מקבל עוד  אבני ריחיים על צווארו. עכשיו למקרה זה, הטראומה נוצרה על ידי האם זה מפגש מכאיב, כמובן נורא מבלבל, זה במידה מסוימת הקורבן פוגש את התוקפן. הוא פוגש את מי שפגע בו, זה דורש משאבים נפשיים אדירים, הילדה צריכה להיות פנויה להשתקם, מאם אשר לדרוש את זה אבל אין לה את המשאבים האלה. זאת סיטואציה מכאיבה וקשה. מה עוד בעוד כמה שנים שהילדה תהיה בשלה זה, אפשר ליצר מפגש אבל לא עכשיו.ש. מתי?ת. בעוד כמה שנים. ש. כמה.ת. בגיל 16 אפשר לשקול את זה. רק כמובן בתנאי שבאמת האם תוכל לעמוד בזה. העלית השערות לבדוק את הילדה, צריך לבדוק את האם לא רק את הילדה.לשאלת בית משפטש. יש ילדים עם טראומה שעדיין יכולים ויש ילדים עם טראומה שלא יכולים. מה את יודעת על הילדה? על החוזק הנפשי שלה. יש ילדים עם כוחות ויש עם פחות.ת. מה שמאוד מכריע ומה ששמעתי שהיא מספרת, שהיא לא רצתה לפגוש את האם, הדבר השני זה שהיה ברור שהיא לא רוצה לדבר על זה, ההורים המאמצים אמרו שהיא לא מדברת על זה והיה אירוע שכתבתי עליו מפגש עם אפוטרופוס לדין שהכניס אותה לרגרסיה חריפה, במשך 3 ימים היא נשברה. אז כל הנתונים האלה אמרו לי שזה לא הזמן" ((ראו: עמ' 12 שורה 12 עד עמ' 13 שורה 5 לפרוטוקול).
יצויין, כי המומחית לא שללה על הסף את האפשרות שהאם תמצא כוחות בסופו של יום ותעבור הטיפולים הנדרשים כדי שתוכל לאפשר לקטינה עיבוד הטראומות והסיפור האישי  הטרגי שלה ככל שבעתיד יישקל צמצום תוצאות האימוץ. הדבר מלמד, על כך שהמומחית לא הייתה נעולה בעמדתה, כי הדבר אינו אפשרי. עם זאת, אין ספק כי הסיכויים במקרה הנוכחי קטנים מאוד, מה גם שכבר בחוות הדעת בהליך המקורי נרשם לגבי האם כי היא "זקוקה למסגרת ולמשהו מבחוץ שיחזיק אותה ובו זמנית אינה מתמסרת להחזקה ואפילו מתנגדת לה, אישיותה אינה בנויה, נמנעת, מנותקת מיחסים ומעצמה, מוותרת, משטיחה, אינה אשה של תהליכים. דברים נקטעים או מתפוגגים אצלה. מונעת מהצורך לשרוד ומנסה להשתמש בסביבה לפי צורך מיידי ורגעי, מזדהה עם היותה קורבן ונמנעת מכל מעורבות רגשית" (עמ' 5 לחוות דעת המומחית מיום 30/1/16). ובהמשך "תיקון ושיקום מאיימים ומפריעים לה. באמונתה הפנימית, תיקון אינו מטרה חיובית בחיים ומביא דווקא לשיבוש ולא להטבה". על רקע דברים אלה,  "תפקודה אינו ניתן לניבוי לאורך זמן" (שם עמ' 6) "חזותה השקטה אינה מראה את נוקשותה ועוצמת ההתנגדות שלה לשינוי" (שם).
בדיון בפניי חיזקה המומחית דברים אלה והסבירה חששותיה מפני מפגש של הקטינה למודת הטראומות עם אמה חסרת היכולת לשינוי ממשי בחייה ובאישיותה, תוך עמידה על הצורך בטיפול פסיכודינמי של האם ככלי בו תוכל להסתייע לשינוי אמיתי בחייה: ..."ת. כשאני עברתי על המבחנים, השערה דינמית שלי, היתה כזו, משהו בחודשי החיים הראשוניים שלה היה יותר יציב, בערך באיזור גיל שנה שנה וחצי  אולי שנתיים החלה התדרדרות, ואני חושבת ששם החלה הזנחה יותר גדולה, וסימנים לטראומה מינית, להרבה פחדים וחרדות וחוויה שלא מוחזקת, של נפילה התמוטטות, משהו בהתחלה כן זה אף פעם אי אפשר לדעת מה גורם לזה, ויש משהו בהתחלה שכן נותן לה איזשהו חיות כי היא לא ילדה עם טראומה ראשונית. היא ילדה עם הזנחה עמוקה טראומה חרדות, והנפש שלה לא באמת תפורה ביחד.ש. אמרת לעניין אימוץ פתוח יש פה קושי יותר גדול כי זה מפגש של טראומה אצל הילדה ואצל האם. זאת אומרת שאם לא היתה טראומה אצל הילדה זה היה עם יותר סיכוי? זה משהו שפוגע בסיכוי שזה יצליח? ילד שמאומץ בגיל צעיר בלי טראומה אמור לפגוש בהורה עם טראומה זה שונה? לעומת המקרה שיש פה שתי טראומות אז הסיכוי זה יצליח יותר קטן.ת. אני צריכה לעבד את זה בראש. יכול להיות שיש בזה פחות סיכון אבל עדיין הדינמיקה שאני רואה שיש הורה עם טראומה זה ממש קלאסי, זה גיל השואה, הילד צריך לסחוב את ההורה ואז הוא צריך להיות  עם ההורה ולשמח את הורה או להצטיין כי יש בזה מחיר.ש. מה הטיפול בטראומה שהאם צריכה לעשות? כי עוד כמה שנים יהיו כוחות.ת. טיפול פסיכודינמי מעמיק זה דורש להיכנס לכאבים נפשיים עמוקים והבעיה היא שמי שיש לו טראומה, חייו היה להתעלם מהטראומה ולהיות במינונים אחרים, לוותר על ההגנה הזאת ולדרוש טיפול נכון, כדי שישתלם לו נפשית לוותר על מנגנונים שהחזיקו אותו כל חייו כאילו הוא מוותר על הגוף שלו, זה לוקח המון זמן. ש. עם המסמכים יש אינדיקציה שהאם מטופלת?ת. לא יודעת.  אולי כן. אני יכולה לדמיין שהמקומות האלה המקלט לקורבנות סחר בנשים מטפלים בטראומה. אבל יכולה לראות פה ספציפי לא רשום. אבל אני אולי יכולה לדמיין לעצמי שמי שמגיע למקומות כאלה רובם קורבנות שעברו טראומות ושאני יכולה בהחלט ולוקחת את זה בחשבון, אבל אני אוכל להגיד שוב שזאת עבודה נפשית נורא קשה. ש. טיפול פסיכודינאמי הוא פרטני?ת. כן.ש. זה לא טפול קבוצתי זה אחד על אחד.ת. כן.ש. בעוד שש שנים מה בית משפט אמור לראות אצל האם כדי להבין שעברה את זה?ת. לראות שהיא יכולה.ש. איך בית משפט יכול לעשות את זה? לעשות אבחון נוסף לאם?ת. כן. אני חושבת. בהחלט. "(עמ' 18 שורה 19 עד עמ' 19 שורה 20 לפרוטוקול)
נערך ניסיון על ידי ב"כ האם הביולוגית לתקוף את המומחית על כך שלא ערכה אבחון חדש לקטינה והסתמכה על ממצאי אבחונים קודמים משנת 2014. ניסיון זה כשל מהטעמים הבאים:ראשית, עיקר הרלבנטיות הוא לאבחון של אישיות האם הביולוגית ולא הקטינה.שנית, הקטינה אובחנה כסובלת מטראומה ומהתעללות בילדותה – ממצאים אלה אינם צריכים אישוש מחדש באמצעות אבחון נוסף.שלישית, המחקר בפסיכולוגיה אודות פוסט טראומה, התאוששות וטיפול בטראומה הוא מקיף ויסודי וכך גם הערכת הזמנים לעיבוד טראומה אף אם החולה מטופל. הילדה שבפניי אינה בעלת כוחות על. הטראומות שחוותה לא ייעלמו תוך שנה או שנתיים וגם הכוחות להתמודד עמן לא יצוצו בעוצמות שאין לילדה אחרת בת גילה.רביעית, לא ניתן לערוך לקטינה אבחון נוסף כעת ללא שמספרים לה את הסיבה או תוך הולכתה שולל אחר מטרת האבחון והרי כל המפגש של המומחית עם הקטינה נעשה בעדינות רבה. אילו היינו מספרים לקטינה שכעת עליה לעבור אבחון שמטרתו לראות האם היא תוכל לעמוד באיחוד מחדש עם אמה אם לאו – הדבר היה קורע אותה לגזרים.המומחית עצמה השיבה על כך לב"כ האם מספר פעמים:
ת. לא התבקשתי להעריך את מצב הילדה אלא לתת חוות דעת אם האימוץ צריך להיות  פתוח או סגור.ש. תנסי להתמקד בשאלה, איך יתכן שאת מתבססת בחוות דעתך על אבחון שנערך לפני למעלה משלש שנים בנקודת זמן ובמקום ספציפי ואת לא מוצאת לנכון לעשות אבחון עדכני.ת. השאלה לא הצריכה את האבחון. כי לא הילדה עומדת לדיון אלא יכולתה של האם הביולוגית לעשות, לקיים, לעמוד באימוץ פתוח או סגור.ש. לא הילדה עומדת לדיון?ת. לא. כמובן שגם התחשבתי בזה שהאבחון נעשה בנקודת זמן מסוימת  עם זאת הידע שלנו לגבי אבחון הוא שישנם נתונים שהם לא מצביים אלא נתונים שהם מדברים על תשתית, אני הסתכלתי על האבחון, הוא לא היה הדבר הכי שהשפיע עלי, חשבתי על עוד דברים, אפשר לראות, לנכון דברים שיותר פשוטים, אפשר לפרטש. למה לא ערכת לילדה אבחונים עדכניים כדי שניתן יהיה ללמוד על עולמה הפנימי היום ואפשר להשוות אותו על בסיס המבחנים היום לעומת מצבה לפני שלוש שנים. לא מעניין אותך?ת. טובת הילדה עמד לנגד עיני, התבקשתי על ידי בית המשפט לא לחכות אלא לעשות לא אבחון, אני לא יכולה לשקר לה ולהגיד לה, את הדברים הלא נכונים אני חוזרת ואומרת, ולא מסבירה עצמי טוב, אולי השאלה שנשאלתי על ידי בית משפט לא היה מה מצבה הרגשי של הילדה ומה עולמה הפנימי, נשאלתי לגבי עדיף אימוץ פתוח או סגור. המרכיב המרכזי, קרדינאלי מגורי הוא האבחון שהאם עברה, שאין לה מה מסוגלות לא רק שאין מסוגלות אלא שיש סיבות סבירות להניח שהמפגש ביניהן בזמן הזה, שבנקודת הזאת הזאת לא יכולה לדמיין לעצמי מבחינה פסיכולוגית שהילדה בשלה לפגוש את מישהי שיצרה את הטראומה בשבילה, כמו כן האם מוכנה לעשות את התהליכים המאוד מעמיקים ויסודים שנדרשו לא רק לשיקום תפקודי אלא שיקום האמהות שלה, של האפשרות שתיבנה בתוכם אימהות מספיק טובהש. את לא מפסיקה לדבר על האם. אנו מתייחסים לבדיקה של הילדה, על האם אמרת מה שאמרת, את אומרת שלא רואה חשיבות לעשות אבחון לילדה?ת. כן.ש. יחד עם זאת בחוות דעתך מתבססת על אבחון שנערך לפני שלוש שנים.ת. אני מתבססת חלקית על דברים אחרים שראיתי ושקלתי ועשיתי אינטגרציה ביניהם וניסיתי. ש. למה לא לעשות אבחון עדכני?ת. שוב אומר לך, אי אפשר להביא את הילדה בטענה כוזבת אי אפשר להביא את הילדה. לעשות אבחון ולהמציא סיבה. זה דבר ראשון. דבר שני,  אמרתי אנו מתבססים על חומר שנעשה בעבר, השאלה ששקלתי ועליה נתתי תשובה לא מצב הילדה, ואני אמרתי את זה שוב.  למה זה לא מובן?" (עמ' 2 עד עמ' 3 שורה 7 לפרוטוקול).

"...לשאלת בית משפט. לצורך הקביעה שעברה פוסט טראומה, האם היה צריך לעשות אבחון נוסף מעבר למה שעשית?ת. בנקודת הזמן הזאת לא כי כמו מי שעבר טראומה צריך תקופת החלמה שבה שני דברים יהיו, זה מתוך מחקרים, דבר אחד שהוא ירגיש שמציאות חייו הנוכחית יציבה, דבר שני שהוא ירגיש שהוא יכול בחזרה לקחת שליטה על חייו. כי הטראומה שקורעת את הנפש היא דבר חווית חוסר אונים כמו שהיה אפשר לראות באבחון הטראומה של הילדה היתה גם הפגישה של האם וגם לפני כן הטראומה יותר מוקדמת. נתון נוסף שחשוב בו, שטראומה של הורים אם היא לא מעובדת מספיק טוב, היא משודרת בצורות נפשיות מאוד חזקות, זאת אומרת לדמיין שהאם והבת ששתיהן טראומתיות מסיבות אחרות, כבר עשו את הליך ההחלמה ויכלו להיפגש ביחד לצורך פיתרון חיובי לילדה, כמובן, דרך אימוץ הפתוח או בלתי סביר. מה עוד, שבמקרה שלנו הילדה יודעת מי זאת אמה, יש לה זכרונות כאלה ואחרים של 6.5 שנים, משהו כזה, זה לא שהדמות של האם נסתרת. זה לא שיש משהו שאנו קרואים לו העדר מוחלט של אובייקט אימהי, יש אובייקט אימהי. והיא צריכה להסתדר איתו. גם אם המפגש יתאים עוד כמה שנים כפי שיקבע על ידיהן, זה יהיה מספיק טוב זה לא שהיא נמצאת כמו ילדים מאומצים בחשיכה מוחלטת לגבי ההורים, היא יודעת מי אמה. לכן הזמן שדרוש להחלמה הוא קריטי. " (עמ' 4 לפרוטוקול).
עמדת המומחית מקובלת עלי במלואה, מה גם שהאם הביולוגית לא עתרה בשום שלב של ההתדיינות (ואף לא בסיכומיה או במהלך הדיון שקדם לכך) לערוך אבחון מחדש לקטינה (ובדיעבד ברי, שלא הייתי מתיר זאת בנסיבות העניין – אך הדבר מלמד כי גם האם ובא כוחה לא סברו שזה מה שישנה התוצאה או ההתייחסות). מכל מקום, וכפי שהעידה המומחית, עיקר המשקל צריך להיות לפתחה של היכולות הרגשיות והאישיותיות של האם הביולוגית ובהקשר זה אין ספק שעמדת המומחית לא נסתרה. אין כל מקום להעמיד את הקטינה בניסוי שתוצאותיו ידועות מראש (מפגש עם עברה ועם האם הביולוגית). יש צורך לאפשר לקטינה להתאושש, להשתקם, להשתייך למשפחה ולבית, לקבל הטיפול הרגשי שהיא זקוקה לו ולטפח יציבות שלא חוותה כל חייה. כל הממצאים אודות אישיותיה ויכולותיה של האם מלמדים במידה של למעלה ממאזן הסתברויות, כי צמצום האימוץ וקיום קשר של הקטינה עם אמה הביולוגית לא יוכל לאפשר זאת ויחמיר מצבה של הקטינה אולי אף באופן בלתי הפיך.ה. סיכומי הצדדים:בסיכומי ב"כ היועמ"ש, הוא ביקש לקבל חוות דעת המומחית במלואה, תוך שהביא מובאות רבות מהפסיקה לעניין השיקולים לכאן ולכאן בדיון בצמצום תוצאות האימוץ (סעיפים 31-36 לסיכומים). לדבריה, העובדות כפי שנתבררו אינן מצדיקות את צמצום תוצאות האימוץ מעבר למה שכבר נקבע בפסק דינו של בית המשפט מיום 29/12/16 (סעיף 37 לסיכומים). עוד נרשם, כי מוגבלויותיה של האם הביולוגית הן בגדר קביעה שיפוטית חלוטה ואין לה מסוגלות לגדל הקטינה. קביעה זו באה על רקע קביעות נוספות אודות המשאבים הדלים שלה להתמודדות, צמצום רגשי, אי יכולת ליצור קשר עמוק עם האחר, גילוי דאגה אמפתיה או אכפתיות כלפי האחר ולהגיב באופן מותאם לסיטואציות מורכבות. הגם שחל לכאורה שיפור תפקודי במצבה כעולה ממסמך שהציגה מהמקלט בו שוהה, היא לא הביאה כל מסמך המלמד על שינוי עמוק במצבה הרגשי והאישיותי. ב"כ היועמ"ש הפנתה הזרקור לעמדת המומחית ביחס להיעדר כמעט מוחלט של יכולת שיקום פנימי של האם הביולוגית כפי שעלה מחוות דעתה המקורית ומתשובותיה לשאלות ההבהרה (סעיפים 38-41 לסיכומים). לפיכך ועל יסוד טענות נוספות ביקשה להותיר פסק הדין המקורי על כנו במלואו לרבות ההוראות שניתנו בגדרו לעניין מנגנון לבחינת צמצום תוצאות האימוץ כעבור 6 שנים מיום נתינתו.
בסיכומי האפוט' לדין מצאתי עמדה זהה וחיזוק לדברים, שעה שהאפוט' לדין פנתה למטפלת הרגשית של הקטינה להתעדכן אודות מצבה הרגשי. המטפלת נתבקשה להשיב לשתי שאלות שהפנתה אליה האפוט' לדין:א. האם הקטינה עסקה בסיפור חייה ובחוויות הטראומטיות שעברה או בדמות אמה ככל שהתקדם הטיפול?ב. לאור מצבה הרגשי והנפשי של הקטינה, האם יש לה כוחות נפש להיפגש עם אימה או להתמודד עם הצעה לפגוש בה כבר כעת.