פס"ד הקובע שעורך דין שערך צוואה לא יכול לייצג צד בהתנגדות

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל=אביב (כב' סגן הנשיאה, השופט יהורם שקד, בת"ע 41791-06-20), מיום 4.7.24, במסגרתה נפסל המבקש 1, עוה"ד פלוני, מהמשך ייצוג בהליך המתנהל בביהמ"ש קמא.

העובדות הצריכות לעניין

בשנת 2019 הלכה לבית עולמה גב' ק.מ. (להלן: המנוחה). המנוחה ערכה לא מעט צוואות בחייה. לפני ביהמ"ש קמא עומדת כיום לדיון בקשה לקיום צוואה אותה ערכה המנוחה ביום 24.11.14. המשיבים הם מבקשי קיום הצוואה ואלו המבקשים 2-4 הם המתנגדים לה. צוואה זו נערכה ע"י עו"ד פלוני, המבקש 1 (להלן: המבקש) עבור המנוחה שהייתה לקוחתו והוא אף שימש עד לעשייתה. המבקש הוא העד היחיד לצוואה שעודו בחיים ויכול לשפוך אור על נסיבות עריכת הצוואה. בהליך המתנהל בביהמ"ש קמא מייצג המבקש את המבקשים 2-4, שהם כאמור המתנגדים לצוואה.

בהחלטה מיום 6.5.2024 קבע ביהמ"ש קמא כי המבקש מנוע מהמשך ייצוג בתיק, כמי שבסבירות גבוהה ייקרא לעדות כעד החתום על הצוואה. המבקש לא השלים עם החלטה זו והגיש עליה בר"ע (רמ"ש 69025-05-24). ביום 16.6.24 ניתן על-ידי פסק-דין ברמ"ש במסגרתו עמדתי על כך שההלכה בעניין סמכות ביהמ"ש להורות על הפסקת ייצוגו של עו"ד כפי שנקבעה בברע"א 9930/17 אל מדאמין בע"מ נ' חביב שחאדה חנא(28.3.18) , הלכה שלא הועלתה ע"י מי מהצדדים לא לפני בימ"ש זה ולא לפני ביהמ"ש קמא, לא יושמה כראוי והוריתי על ביטול החלטת ביהמ"ש קמא תוך השבת העניין לביהמ"ש קמא למתן החלטה חדשה בהתאם לאותה הלכה.

בעקבות פסק-דיני מיום 16.6.24 ברמ"ש הקודם הגישו הצדדים לביהמ"ש קמא טיעונים משלימים.

עיקר טענות המשיבים היו כי המבקש מנוע מהמשך ייצוג בתיק לפי סעיפים 14(א) ו-(ב), סעיף 15 וסעיף 36(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו – 1986 (להלן: כללי האתיקה) וכי בהמשך ייצוגו המבקש פועל כנגד אינטרס המנוחה ורצונה כפי שזה הובע בפניו, בזמן שהוא העד היחיד בחיים היכול להעיד על טיב הצוואה. המשיבים טענו כי המקרה דנן הוא אחד המקרים החריגים המצדיקים את הפעלת סמכות בית המשפט העקרונית למתן צווים או סעדים בגין הפרת כללי האתיקה מכוח סמכותו הכללית, המעוגנת בסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק), כאשר המבקש טוען לאי כשירות מסמך שהוא עצמו ערך ואישר בחתימת ידו. נטען כי הדבר מהווה כשל אתי ואף כשל לוגי. המשיבים טענו כי בראי יישום ההלכה, ישנה פגיעה באינטרסים לגיטימיים כיוון שהמבקש טוען כנגד עבודתו שלו בכל הנוגע לעריכת הצוואה במטרה לפגוע במשיבים ולבכר את האינטרסים של הלקוחות שלו (המתנגדים). נטען כי המשך ייצוג על ידי המבקש יסכל את חקר האמת בהיותו העד היחיד וכן האיש שהכשיר את הצוואה וכעת טוען כנגדה והדבר עולה לכדי פגיעה באינטרסים הלגיטימיים של המשיבים למימוש זכויותיהם בצוואה הנדונה אשר הם הזוכים בה.

המבקש טען מנגד כי אין בטיעוני המשיבים דבר הנכנס בגדרי המקרים החריגים אשר מצדיקים פסילה של ייצוג על ידי בית המשפט. בהמשך לזאת, טען המבקש כי הוא מעולם לא ייצג את המשיבים ולכן לא הייתה לו כל חובת נאמנות או חובה מקצועית אחרת כלפיהם. המבקש טען כי הצוואה העומדת כעת לדיון לפני ביהמ"ש קמא, כמו צוואות קודמות שערך עבור המנוחה, הן צוואות של המנוחה, חתימתה חתימותיה וחתימות העדים כשרות וכי "משאין הכחשה צורנית לצוואות, ולכן אין צורך בעדותי".

ביהמ"ש קמא בהחלטתו, לאחר שהביא את טיעוני הצדדים וכן ניתח את התנאים שנקבעו בהלכה שנקבעה ברע"א 9930/17 הנ"ל בשאלה מתי יהיה זה מוצדק לברר את השאלה האתית במסגרת הדיון בביהמ"ש, מצא לנכון לקבל את בקשת המשיבים ונימק זאת באופן הבא: